אני פונה ללב שלכם: פרשת תרומה
הסיפור האמיתי של המשכן הוא האיכויות הנפשיות מהן הוא נבנה. אולי בגלל זה נראית הפרשה כמו רשימת מתנות לחתונה שבני ישראל מוזמנים לתרום למשכן, בין אם זה כַּפְתּור וָפֶרַח ובין אם זה זֵר זָהָב
האמרה "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" בהחלט יכולה לסכם את פרשת תרומה. למעשה, כשמדפדפים בפרשה, אז מלבד המילים התנכיות: אַבְנֵי שׁהַם, אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, עֶשֶׂר אַמּוֹת אורֶךְ הַקָּרֶש - אפשר לחשוב שנתקלנו בקטלוג עצום של איקאה, או בתיאור ארגז כלים מצוי ולא בהוראות של אלוהים לבניית המשכן. לפרטי פרטים, עד רמת גוון הצבע והזוויות הנכונות, אלוהים מתגלה כרב אומן פרפקציוניסט, המסביר (ולא בפעם האחרונה) איך צריך להיראות המקדש בו הוא הולך לשכון. מטפורית כמובן.
מכיוון שאין לי השכלה אדריכלית אני אתמקד בשם הפרשה ובפתיחה המפעימה שלה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. הפתיחה מספרת לנו שלפני ההנחיות הפרטניות והדרישה לחומרים יקרים כמו זָהָב טָהוֹר, עַמּוּדֵי חָצֵר מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף ועוד, אלוהים מבקש מהעם להשתתף במאמץ ולהביא תרומה. הוא לא נוקב בסכום, אלא פונה אל לב האנשים ומבקש מהם לפתוח אותו, לנדב אותו.
אלוהים, שנענה לבקשת העם להרגיש את האל קרוב ומוחשי יותר, מזמין את העם להצטרף ליצירתיות ומחפש את נדיבות לבו. למה? ראינו שבעבר הוא זרק להם אוכל מהשמיים וביקע להם את ים סוף וחולל להם ניסים על ימין ועל שמאל. אם הוא היה רוצה, הוא היה יכול להנחית עליהם משכן מושלם ומפואר. ובכל זאת הוא רוצה להניע אותם לקחת אחריות. הוא, מצדו, ישכון בתוכם, אבל הוא רוצה לראות את שיתוף הפעולה של כל אחד ואחד מהם. הוא רוצה את נקודת המפגש והחיבור איתם, והוא רוצה שזה יצמח ממקום שתורם, מבלי לדעת בדיוק איך בעתיד הוא ייתרם מזה.
הבקשה של אלוהים מזכירה לי את מה שמכונה בבודהיזם "שיחת דאנא". זוהי שיחה שמתקיימת בסוף כל קורס מדיטציה, ולמעשה כמעט בכל פעילות שעוסקת בדהרמה, ומבקשת מאנשים לטפח את יכולתם לתת לפי סולם של כלכלת הלב ולא לפי כלכלת השוק. "דאנא" היא מילה עתיקה בשפת הפאלי, השפה בה נכתבו דברי הבודהא, ומשמעותה: נדיבות, רוחב לב, נתינה או מתנה. היא מתקשרת באופן ישיר למלה הלטינית donum, ודרכה למלה האנגלית to donate (לנדב, לתרום).
הדאנא עומדת בבסיס תרגול הדהרמה, ויש אומרים כי היא זו שהחזיקה את המסורת הבודהיסטית בחיים. כך, משום שמאז ימיו של הבודהא, לפני 2,500 שנה, הוצעה תורתו ללא תנאי ומחיר לכל מי שחפץ בה.
נדמה שאלוהים כיוון למקום דומה. דאנא היא איכות המזמינה כל אחד ואחת לפתח יכולת להיות נדיבים, ולצמוח מכך מבחינה רוחנית. ההחלטה כמה לתת היא אישית באופן עמוק, וכל נתינה מתקבלת בברכה לא רק כי צריך להקים משכן או לכסות את עלות הקורס, אלא כי אנשים מפתחים את הסגולה האנושית החיונית של נתינה.
כמי שישבה בהרבה שיחות כאלו ולפעמים אף העבירה אותן, זה מדהים לראות כמה אנשים מתבלבלים ומרגישים לא בנוח כאשר הם מתבקשים לתת לפי נדיבות לבם. רבים חושבים שבטח יש פה איזה קאץ', איזשהו תרגיל. אבל אין כל תרגיל. זוהי דאנא, פעילות הלב. שיטה זו של כלכלה אלטרנטיבית שונה באופן קיצוני מההתנהלות הרגילה שלנו במערב, בו לכל דבר יש עלות קבועה. העובדה שאין מחיר משאירה את האחריות בידי האדם,
איך אפשר לעודד אנשים לתת את הסכום שנכון להם לתת, ולעמוד מאחוריו ללא תחושת בושה או, להבדיל, של גאווה על נתינה לארג'ית? איך אפשר לתת בלי לחשוב שאוטומטית אני צריכה לקבל מזה משהו, ובכלל להבין כי מעשה הנתינה מנותק מהדבר הניתן? נושא הדאנא, כפי שאמר לי לאחרונה חבר, מציף מפגש לא נעים עם התרבות שלנו. אנחנו לא חיים במנטליות של האמא התאילנדית שמבשלת ממה שאין לה גם לעוד כמה נזירים ולא מתחשבנת בכלל. הקצב בחיים של "דברים שיש להם מחיר", לעומת חיים עם מנטליות של "קח ותן כמה שאתה רוצה". זה כמו שתי רכבות ממזרח וממערב שנפגשות.
הנדיבות עומדת בבסיס התרגול במזרח. כאשר תאילנדים צעירים נכנסים לראשונה למנזרים הם לא מקבלים הוראות למדיטציה, אלא הנחיות של שירות ונתינה לאחרים. הנתינה פותחת את לבם, מפחיתה לרגע את העיסוק בעצמי ומדגישה את חשיבות רווחתם של אחרים. בנתינה שכזו יש רווח בל ישוער לנותן. במערב, אנשים מעוניינים יותר במדיטציה שהיא רק חלק מחוכמת הדהרמה, ומתקשים להצטרף למעגל הנדיבות שפירושו נתינה שמכירה בצורך לחיות בצוותא ובחיוניות של תרומה הדדית. הדאנא היא הראשונה מבין עשרת הפאראמיס (סגולות האופי) שיש לטפח. הנדיבות קודמת למוסר ולהשגת החוכמה באמצעות תרגול מדיטציה. נדיבות זו דרך חיים, ובדיוק בגלל זה אלוהים רוצה שהאיכות הזו תרכיב את המשכן שלו.
המורה שלי, סטיבן פולדר, אומר שהדאנא בתורת הבודהה נחווית כעקרון הפועל ביקום עצמו. השמש נותנת לעץ, העץ נותן את עליו לאדמה, האדמה מזינה את העץ. כל הקיום הוא אקולוגיה אחת גדולה, שבה כל דבר נותן לכל דבר אחר ולוקח מכל דבר אחר. סטיבן מזכיר שאנחנו לא יכולים לדמיין את העץ אומר לעצמו, "אני רוצה לשמור את העלים שלי ולא לתת להם ליפול על האדמה, אני רוצה יותר מהם לעצמי" – או: "מה יהיה כשהם ייגמרו לי?".
כסף הוא דוגמא לאותה אנרגיה מתחלפת, שזורמת כמו מים. אם נסתכל על הכסף נראה איך הוא עובר מאחד לשני, ועל הדרך הוא מאפשר לדברים להתרחש או לא להתרחש. כולנו יודעים שבסופו של דבר, איש אינו יכול לקחת כסף איתו לקבר ואנחנו חייבים לתת אותו, בין אם נרצה בכך ובין אם לא. נתינה מפחיתה את הדחף החמדני שיש לנו, שבדרך כלל מוביל לעוד חמדנות. נדיבות באה מתוך תחושה שיש מספיק לכולם, ואם אני אתן לא יחסר לי - ולהפך. הנתינה תעצים אותי. הדאנא, אומר סטיבן, היא כלי עזר ישיר להתעוררות. "היא מייצרת אושר ושחרור, בעוד שהנטייה התמידית לרצות יותר ולחוש חוסר נחת עם מה שיש לנו, מייצרת סבל".
ללא נדיבות לא יתכנו יחסי אנוש בריאים ומצמיחים. אולי בגלל זה אלוהים פירט בדקדקנות כזאת מה בדיוק יהיה במשכן. הוא ביקש לתת כמה שיותר הזדמנויות להצטרף למעגל הנתינה, בין אם זה כַּפְתּור וָפֶרַח ובין אם זה זֵר זָהָב. העיקרון המשמעותי הוא לא איך ייראה המשכן בסוף, אלא האיכויות הנפשיות מהן הוא נבנה ונתרם. השאלה היא היכן אנחנו מחליטים להשקיע את מה שיש לנו. היכן אנחנו משקיעים את הלב שלנו.
שבת של שאלה נדיבה: האם הפעילות הרוחנית שלנו משפיעה על ההתנהלות שלנו עם כסף?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם