לך תבין את אלוהים: פרשת אמור
סידהרתא גוטהמה, הרמן הסה, חז"ל, הבודהא והרמב"ם מנסים להבין את אלוהים, אחרי שקריאה מדוקדקת בפרשה השבועית מעלה תמונה מטרידה של שיטת הקאסטות הידועה לשמצה
בין שני הדיבורים הללו יש הרבה דיבורים אלוהיים, בהם הוא מנחה את משה ואת העם כיצד להתמודד עם החולשות שלהם, עם הפגמים האנושיים, וכיצד הם יכולים להמשיך ולקדש את עצמם על מנת להמשיך להיות קדושים כמוהו. בני ישראל מצווים לשמור על מצוות האל ולא לחלל את שם קודשו. על פניו, זוהי אמירה ראויה. אבל מקריאה מדוקדקת של ההנחיות האלוהיות עולה תחושה של שיטת הקאסטות ההודית הידועה לשמצה.
הראשונים בהירארכיה הם כמובן הכוהנים. עליהם להישמר מכל משמר, החל משריטות בעור, דרך נישואין עם גרושה וכַלֵה בהכרח לשמור על בנותיהם בארבע עיניים, כי אם יזנו חלילה, עליהם לשרוף אותן באש. דווקא איסורים שכאלו, ועוד רבים אחרים, הם אלו שהעניקו לכוהנים את הכוח הרב שלהם. המקרא יצר מהכוהנים בעלי מעמד חזק, שכמעט אי אפשר היה לגעת בו. ההיסטוריה הראתה שאכן כך ארע, ומשפחות הכהונה נהפכו ליותר ויותר מושחתות. לא עזרו הנביאים הרבים שהתקוממו נגדם, וגם לא ישו, היהודי הטוב מנצרת, שהזדעק בדיוק אל מול ההסתאבות של מעמד הכהונה.
גם סידהרתא גוטהמה, לפני שהואר והיה לבודהה, לא הבין למה לברהמינים (הכוהנים ההינדואים) יש כל-כך הרבה כוח והשפעה. ומילא זה, למה יש להם כל כך הרבה אוכל בעוד המאמינים העניים מניחים את מזונם על המזבח במקום בתוך פיותיהם המצומקים. למעשה, כל התרבויות שבהן היו מוסדות כהונה וכמורה מסועפים ומוסדרים הראו לנו שזה לא תמיד חכם להציב סטנדרטים כל כך גבוהים בראש הפירמידה, או לפחות הדגימו שעלינו לצפות לכוחניות יתר ולמעידות גדולות של נושאי המשרות הללו.
האחרונים בסולם הדרגות החברתי (מלבד נשים עליהן היה צורך תמידי לפקח ולא משנה באיזה מעמד חברתי הן היו מצויות) הם בעלי המומים. "לא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ" - וגם לא מי ששבר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. לא רק מבני אדם יש ציפייה לא להיות חולים או פגומים, אלא ישנה דרישה להקפיד על השלמות של הקורבנות שמקריבים. אלוהים לא מעוניין בצאן מָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת.
ממתי הוא נהיה כל כך אליטיסט? מה קרה לדיני
היום הדרישות של אלוהים והפסילה שלו את "כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם" היא אולי לא תקינה פוליטית, אבל היא השאירה אותנו עם הרצון הנואש להיות מושלמים, להיות מקודשים על ידי האלוהים. ואם לא על ידיו אז על ידי החברה, שעל אף הפתיחות והמודרניות שמאפיינים אותה, היא מציבה בפנינו החמרות ומגבלות כאילו היינו בימי הביניים. ואם זו לא החברה שגורמת לנו להסתכל במראה שמונים אלף פעם ביום, לעשות ניתוחים פלסטיים בסיטונאות ולקנות סקיני ג'ינס מכוער - אז זה אנחנו. התודעה שלנו, שחושבת שיש רף מסוים שעליו כתוב "שלמות".
יש סיפור יפה על איש שעשה דרך קשה מאוד על מנת להגיע לפסל הבודהה היפה ביותר בכל קוריאה. זוהי דרך ארוכה ומתפתלת, עם נוף עוצר נשימה והמון המון מדרגות. כשהגיע האיש אל פגודת הזן הקטנה, הוא ראה שהמקום המיועד לבודהה על המזבח ריק. היה שם רק משטח נקי ומראה ההר הירוק המדהים מאחוריו. כאשר התקרב עוד קצת ראה לצד המזבח שלט: "אם אינך רואה את הבודהה כאן, כדאי שתרד למטה ותתרגל עוד קצת".
שלמות זה דבר שאנחנו המצאנו. המצאה אנושית בלבד. הנחליאלי לא מקנא בפלמינגו הורוד או בטווס הצבעוני. הוא מושלם כפי שהוא, עם נוצותיו האפרוריות, והוא לא מנסה להיות מושלם יותר: הוא קדוש בכל רמ"ח איבריו ואי אפשר לחלל אותו או להמעיט משלמותו.
השאיפה שלנו למושלמות נעשית בראש ובראשונה דרך הדיבור. כמו שרק ביכולתנו לחקות את הדיבור האלוהי, כך רק אנחנו משתמשים בדיבור כסוג של מראה של עצמנו. התקשורת שלנו עם העולם משמשת כמו בומרנג, ומראה לנו איזה סוג של תקשורת חוזרת אלינו מאותו עולם ממש. איך נסביר שלאנשים עדינים ושקטים בדרך כלל יפנו בטון דומה, בהתחשבות מסוימת, ואל אנשים שידועים בכך שהם מגזימים או ממציאי מעשיות יותר קל לשקר?
אם אנחנו מדברים בטון גס ובמילים קשות, זה מזמין אחרים להתבטא כלפינו בהתאם. וכך, ברגע שאלוהים החל לעשות הבחנות בדיבורו בין קדושים לטמאים, העולם הפך להיות כזה. הרבה פעמים בדיבור שלנו אנחנו מתאימים את עצמנו לתוך הדימוי של התפקיד שאותו אנו רוצים למלא, כך שנתאים למה שאנו חושבים שהן הדרישות של האנשים מאותו תפקיד או תואר. אלוהים ייצר את עצמו כקדוש ונעלה עד שהיה צריך לייצר דיבור, תקשורת ומנגנונים חברתיים שלמים שיגנו עליו וישמרו את הדימוי שיצר. בדיוק כמונו, שכאשר איננו רוצים להיתפס כחלשים וכפגיעים אנחנו אומרים דברים שישמעו חזקים או מלאי ביטחון עצמי.
קל לנו לזהות את המניפולציות של אמצעי התקשורת ושל עולם הפרסום, אבל האם אנו יכולים לזהות את המניפולציות והסיפורים שדרכם אלוהים ואנחנו משווקים את עצמנו בסיטואציות שונות בחיינו? בסופו של דבר, המשחקים והדיבור שמקיים אותם מתיש אותנו ומגדיל את תחושת הניכור שלנו, הפיצול והריחוק שלנו מעצמנו.
סידהרתא של הרמן הסה הסביר זאת כך: "חד-צדדי הוא כל שאתה חושבו במחשבה ואומרו במלים- הכל חד צדדי, הכל ניתן לחצאים, הכל חסר שלמות, חסר מלאות, חסר אחדות... אבל העולם כשלעצמו, ההוויה שמסביבנו ובתוכנו - היא אינה חד צדדית לעולם. אין לך אדם שיהא כולו קדוש או כולו חוטא. אמנם כך נדמה לנו, משום שאנו משועבדים לאחיזת העיניים, המראה לנו את הזמן כדבר של ממש. הזמן אינו ממשי."
מתוך הפרשה שלנו חז"ל למדו והציגו בפנינו את מצוות "קידוש השם". גם חילונים גמורים מכירים את הצירוף "קידוש השם", ובטוחים שזה משהו שצריך למות למענו. אבל מתברר שזוהי מצווה שאפשר ואף רצוי לקיים בחיים אלו ממש. הרמב"ם, בפרשנות שלו על המושגים "חילול השם" ו"קידוש השם", מסביר ש"אדם שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו, הוא אדם שמחלל את שם השם". ומאידך גיסא הוא כותב: "אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם עד שימצאו הכל אוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את השם".
מתברר שיש קידוש השם פחות הרואי והרבה פחות דרמטי מעלייה על המוקד. זהו קידוש השם בהתנהגות יומיומית, ובראש ובראשונה בדיבור שלנו. הטקסט של הבודהה מהדהמפדה מעולם לא נשמע כל כך דומה לרמב"ם:
עדיפה מילה אחת המביאה שלווה
מאלף מילים חסרות ערך.
עדיף פסוק אחד שמביא שלווה
מאלף פסוקים חסרי ערך.
עדיפה שורה אחת של החוק, שמביאה שלווה
ממאה שורות חסרות ערך.
עדיף שתכבוש את יצרך
מאשר תנצח באלפי קרבות.
אז הניצחון מובטח לך.
(מתוך הדהמפדה בתרגום יונתן דומיניץ)
שתהיה שבת של קדושת הדיבור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם