הנירוואנה: למה יש דבר כזה שאין דבר כזה
הדודו הוכחד בגלל תמימותו, וככה הגיע לגן עדן. התרנגולת היא העוף הנפוץ עלי אדמות וחייה גיהנום. האם הדודו בנירוואנה חרף אי קיומו? ועד כמה שונים חיי האדם מאלו של התרנגולת?
האי מאוריציוס השוכן באוקיאנוס ההודי היה במשך מליוני שנה גן עדן טרופי, עד שסופת ציקלון שפקדה את האזור בשנת 1598 גרמה לשלוש ספינות מהצי ההולנדי לסטות ממסלולן ולעגון על חופיו. ההולנדים הבינו מהר מאוד כי האי יוכל לשמש אותם כמקור לגידול ירקות טריים, אשר יוכלו להגן עליהם מפני מחלת הבריברי, שבאותם ימים היתה מפילה קורבנות לרוב, ולכן החליטו להקים במקום ישוב קבע.
כאשר החלו ההולנדים לסייר באי הם הופתעו לגלות מין לא מוכר של ציפור גדולה, אשר במקום לברוח היתה ניגשת אליהם ובוחנת אותם מקרוב בתמימות ילדותית. באופן לא מפתיע, מרבית המפגשים הללו היו מסתיימים במותה של הציפור המוזרה ובאכילתה. יחד עם זאת, מה שבסופו של דבר חרץ את גורלה של הציפור היו בעלי החיים שהמתיישבים החדשים הביאו איתם אל האי, אשר חיסלו את קניה וטרפו את גוזליה. כך, תוך פחות ממאה שנה, אחת הציפורים המרהיבות ביותר שאי פעם התהלכו על פני כדור הארץ נעלמה לבלי שוב.
לפני שהם חיסלו אותה עוד הספיקו המתיישבים להעניק לציפור המוזרה את השם המעליב "דודו", אשר בתרגום חופשי פירושו "רפת השכל". הם לא יכלו להבין כיצד חיה כלשהי יכולה להיות כל כך תמימה וכל כך לא חשדנית. כיום, סיפורה של ציפור הדודו משמש כדוגמא ליכולתו של האדם להשמיד את סביבתו כאשר הוא פועל מתוך בורות ורדיפת בצע.
לא מזמן דווח כי בשנה האחרונה נכחד כנראה מן העולם דולפין הנהרות הסיני, אשר הצליח לשרוד במשך 25 מליון שנה, עד אשר האדם הפך את בית הגידול שלו לביב שופכין של כימיקלים רעילים. ואמנם, ככל שהעולם בו אנו חיים הופך להיות צפוף יותר ותעשייתי יותר, אנו צפויים לשמוע על עוד ועוד מינים של בעלי חיים אשר הרימו ידיים וכנפיים וחלפו להם מהעולם על מנת שלא לחזור. עצוב, נכון? אז זהו, שלפי הבודהיזם לא ממש.
מבין שלל המונחים הבודהיסטיים שנפוצו עם השנים בתרבות המערב, "נירוואנה" הוא אחד המוכרים ביותר, ועם זאת אחד המובנים פחות. אחת הטעויות הנפוצות בהתייחסות למונח מקורה בנטייה של אנשים לבקש ליצוק בו ממשות ותוכן. במילים אחרות, לשמע המונח "נירוואנה" אנחנו חשים צורך בלתי נשלט להגדיר לעצמנו מהי נירוואנה. נטייה זאת מובנת, כמובן, מכיוון שבתור בני אדם יש לנו צורך מובנה ליצוק תוכן במונחים מהם בנויה השפה שלנו, אחרת איננו רואים כל טעם בהגדרתם כמונחים.
כאנשי המערב, זה לא באמת מפתיע. אחרי הכל, לא רק שכל דרך המחשבה המערבית מבוססת על מרכזיות רעיון ה"יש", אלא שאנחנו גם מאמינים שקיים קשר תפיסתי הדוק בין רעיון ה"יש" לבין עיקרון החיוביות ערכית. במילים אחרות, ההנחה המוסווית היא שבשביל שמשהו יהיה טוב – לדוגמה מצב של נירוואנה – הוא קודם כל צריך להיות קיים.
בתפיסה המזרחית-בודהיסטית, לעומת זאת, הרעיון המכונן אינו רעיון ה"יש" אלא דווקא
למרות שתפיסה זאת עשויה להישמע מוזרה מאוד לאוזניים מערביות, זאת היא בדיוק הכוונה ברעיון הנירוואה. כך, הפירוש המילולי של הביטוי נירוואנה הוא "לנשוף החוצה", "לכבות" או "להכחיד". במילים אחרות, על פי התפיסה הבודהיסטית הדרך לגאולה היא דרך של הכחדה, לא פחות. עד כמה שתפיסה זאת עשויה להישמע לנו פרדוכסלית, עלינו להיזכר כי הבסיס לתורתו של הבודהה היא הטענה כי קיום הוא בעיקרו תופעה שלילית (האמת האצילה הראשונה), מה שמקל עלינו להבין מדוע הבודהיסטים רואים בשלילה של תופעה שלילית (באמצעות הכחדתה) - תופעה חיובית.
אם כן, בניגוד לציפור הדודו זכתה התרנגולת להצלחה דמוגרפית חסרת תקדים. למעשה, מדובר בציפור הנפוצה בתבל. ויחד עם זאת, גורלה של התרנגולת הוא גורל עגום מאין כמותו. רוב רובן של בנות מינה בעולם מוחזקות בתנאים נוראיים, בתוך כלובי סוללה צפופים, חמים ומלאי צואה ורעש.
מכיוון שתנאים אלו דוחקים את התרנגולות המסכנות אל סף השיגעון, דואגים מגדלי העופות לקטום את מקורן בגיל צעיר (עשרה ימים) באמצעות להב ברזל מלובן. זאת, על מנת שלא ינקרו זו את זו למוות. קיטום המקור מלווה בכאב רב, ולעתים מותיר את התרנגולות פצועות ומדממות לאורך זמן.
בעוד שבטבע תרנגולת עשויה לחיות עד שש שנים, בתעשיית הבשר היא נשחטת אחרי שישה שבועות בלבד. רק להמחשה, בצפון אמריקה בלבד נשחטות כמעט מליון תרנגולות בכל שעה בכל יום. באופן דומה, בעוד שבטבע תרנגולות מטילות בין עשר לעשרים ביצים בשנה, בכלוב הן מטילות כמעט שלוש מאות. ביצים אלו כמובן נלקחות מהן עוד בטרם הספיקו לדגור עליהן, וכל האפרוחים הזכרים שבוקעים מהן מומתים מיד בחנק, גז, חשמל או סתם ברעב.
כאשר מחליט החקלאי כי הגיע הזמן להיפטר מהתרנגולות שהחלו להטיל פחות ביצים, הוא פשוט מפחית בהדרגה את כמות האוכל שהוא מספק להן עד שבימיהן האחרונים הן לעתים לא מקבלות מזון כלל. ממש בסוף דרכן התרנגולות בנות המזל מתות באמצעות חשמול. אלו שלא התמזל מזלן, נרמסות במיכלים גדולים או נקברות חיות במזבלות.
אז נכון, ציפור הדודו הוכחדה כבר לפני מאות שנים, אולם בניגוד לתרנגולת היא רק הרוויחה מכך. אף אחד הרי לא כולא אותה, מתעלל בה, מרעיב אותה, חומס והורג את צאצאיה. אף אחד גם לא עושה שימוש בדמותה על מנת לקדם מכירות של מוצרי מזון המבוססים על בשרה. במילים אחרות, בעוד התרנגולת קיימת אבל נמצאת בגיהינום, ציפור הדודו אינה קיימת אבל נמצאת בגן עדן. ערכו החיובי, אם כן, של מצב הנירוואנה - אינו נובע ממאפיינים פנימיים כלשהם המיוחסים לו, אלא דווקא מהיעדר כל מאפיינים ומהיעדר כל מהות. בנירוואנה אין כאב, מהסיבה הפשוטה שאין אף אחד שיחוש את הכאב.
נכון, אמנם, שעל פניו מצבם של בני האדם אינו דומה לזה של התרנגולות, אולם מבט לעומק יגלה שהוא גם לא עד כדי כך שונה. העובדה שרוב בני האדם שאנו מכירים נהנים מבריאות טובה ומאספקת מזון בשפע היא בגדר קוריוז היסטורי. כמעט במשך כל שנות קיומו, המין האנושי סבל מאין ספור מחלות, מרעב, מצמא, מחום, מקור וממוות מוקדם. למעשה, אפילו היום רוב רובו של המין האנושי חי בעוני ובדוחק נוראיים.
לא רק זאת, אלא שבעוד שהתרנגולת נידונה לחיות בתוך כלוב מוחשי של ברזל, רוב בני האדם נידונו לחיות בתוך כלוב לא מוחשי של תפיסות שגויות של טבע המציאות. תפיסות שגויות אלו גורמות לבני האדם לפעול בדרכים שגויות, אשר גורמות סבל לעצמם ולאחרים. הפתרון של הבודהה למציאות הסבל בה נתקל הוא בחייו, היה פתרון של הכחדה. הבודהה דיבר על הכחדה ראשונית של תשוקות, לאחר מכן הכחדה של תפיסות לא נכונות, ובסופו של דבר על הכחדה של תחושת האני הנפרדת.
הבודהה הקפיד שלא להרחיב אף פעם את הדיבור על מהי נירוואנה, אלא רק מה היא לא. הסיבה לכך היא שעולם הנירוואנה הוא עולם ששוכן מעבר להגדרות בני האדם, מעבר לקיום ולחוסר קיום. על פי הבודהה, הדרך אל הנירוואנה עוברת כאמור דרך תהליך של הכחדה, ואולי זאת הסיבה שרבים וטובים נרתעים מתורתו ותופסים אותה כשלילית ופסימית – אולם מדובר בטעות. ההכחדה עליה דיבר הבודהה מתרחשת רק על פני השטח. בפועל, דבר לא נכחד מכיוון שהכול מלכתחילה ריק. כשאנו מבינים זאת, אנו עושים צעד חשוב קדימה בדרכנו הרוחנית.
לאתר הבית של ארז שמיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם