החיים שאחרי ים המוות
מיא עשת הצטיידה בחברה טובה, חוקרת מוח, וירדה איתה לנופש במקום הנמוך ביותר בעולם. חתיכים הן לא מצאו, אבל סודות ותובנות על זוגיות נידבו להן שם בשפע
שמא תנהל כבודה את ענייניה הפרטיים בפרטיות ולא באוטובוס? הצעתי בתמימות של אשת הבועה התל-אביבית שלא נסעה באוטובוס מימיה.
כבודה פתחה עלי פה מג'הנם, הציעה לי "לנסוע בספשל" (כך, בלי היודים) אם חפצה פרטיות אני, ואף הכריזה קבל עם ונהג שתנהל את ענייניה הפרטיים בציבוריות ככל שיתחשק לה. הנהג מלמל משהו על אימפוטנטיותם של שרי התחבורה לדורותיהם, שלא העבירו חוק איסור דיבור בצלולרי, והנסיעה נמשכה כסדרה הצורח.
בניגוד לי, חברתי אלומית ישי, שאותה אני פוגשת בתחנה המרכזית של ירושלים ואנו עולות יחד לאוטובוס 486 לים המלח, היא נוסעת מתמידה באוטובוסים. אני חולקת איתה את הטראומה, והיא, פרופ' מן המניין באוניברסיטת ציריך, המתמחה בחקר המוח, מספרת לי שבשוויץ שוררת דממה סלולרית בכל אמצעי התחבורה הציבוריים.
במצדה שואל תייר בתחנה מתי יבוא האוטובוס בכיוון ההפוך. COME BUS MORE TEN MINUTE HERE עונה לו הנהג באנגלית משובחת. בדעתנות האופיינית לה אלומית מפרשת כי התחביר הנ"ל שאול מהיפנית, שבה נהוג לומר למשל: .YOU ME MOVIE GO לנהג, שמבין כי היא דוברת אנגלית טובה מעט יותר ממנו, יש אבחנה משלו: "את נראית לי מורת דרך," הוא קובע בחביבות, ושואל: "לבד אתן נוסעות לים המלח."?
בביקורנו הקודם במלון, באפריל שעבר, נחשפנו לבחירתה של סופי - מרפסת או אינטרנט. משום מה לא נמצא עבורנו חדר ששילב את שני הממצאים הללו. כדי לזכות בהם עתה, כדי שאני אוכל להמשיך לערוך ספרים ואלומית תוכל להמשיך לתת הוראות למתמחיה במעבדה בציריך, הזמנו חדר דה-לוקס. חברתי גם התעקשה על מיטות נפרדות, בטענה המופרכת שאני מתנועעת הרבה בלילה. מעניין שלגברים הרבים שישנים איתי כפיות זה לא מפריע. קיצר, כשאנו מגיעות, החדר המאוד ספציפי ונחשק - עם מרפסת, עם אינטרנט ועם מיטות נפרדות - עדיין לא מוכן. אנחנו מתייבשות בלובי, עד שאלומית מזכירה בדרך אגב לאחראית המשמרת בקבלה שחברתה 'מיא עשת מקיימת יחסים' זקוקה לחיבור אינטרנט במיידי. האחראית מתייצבת אצלי, כולה נרגשת: "אני קוראת אותך ומעריצה אותך," היא מודיעה לגווייתי הפרועה במכנסי טרנינג ובנעלי התעמלות מהשנה שעברה, "הטורים שלך מצחיקים בטירוף."!
תוך חמש דקות עולים אלינו לרגל מנכ"ל המלון שמציע ארוחת צהריים, אשת יחסי הציבור שמחמיאה (גם היא מהקוראות הקבועות,( מלצרית, בל-בוי ופקיד קבלה נוסף, וכולם מזרימים אלינו מזון, חיוכים והתנצלויות. אבל לחדר אנחנו מחכות בכל זאת שלוש שעות. לבסוף אנו עולות לחדר ועולות על בגדי ים. שלי מזערי במיוחד. "אל תעירי לי אם רואים לי את הפטמות," אני מזהירה את אלומית, "זה בגד ים ישן שהבאתי במיוחד, כי אני לא רוצה להרוס את החדשים שלי בים המלח."
בבריכה החמה אנחנו מגלות: א. שהמלון בתפוסה מלאה, וב. שהגיל הממוצע של האורחים הוא .70 אין אוף-סיזן בים המלח. גם אם תסעו לנופש בשיא החורף, ללא כל חג באופק, ותסברו לתומכם שעמישראל ספון בביתו על טפו המציק, תגלו את מלונכם עמוס ועדי עובדים. במקרה שלנו היו אלה גמלאי עיריית... תל-אביב! כן, לכרך הגדול יש דרכים משלו לרדוף אחרי עד למקום הנמוך ביותר בעולם. הגבר היחיד שבא בחשבון מבחינת הלוק הוא רוסי בלונדיני, עם כתובת ענקית באדום על גבי טריקו: מציל. אלומית פונה אליו ושואלת: "אתה המציל כאן."? אני נחנקת מצחוק. אבל המציל מחזיר את עיניו באדישות לעיתון ברוסית ומתעלם מאיתנו.
אני - שזו הפעם הראשונה שהתגליתי כסלב - רוצה ממש כמו בריטני ספירס רק לשכשך לי באנונימיות בבריכת הגופרית, הרחק מאור הזרקורים, ושיעזבו אותי לנפשי, אבל אלומית שבאה מארצות הקור-הנפשי ומתגעגעת לפטפטנות הישראלית, קושרת שיחה עם הזוגות הקשישים ומכוחה של האינרציה ממשיכה בקו הקודם, דהיינו שבעלינו נתנו לנו פאס ל48- שעות בלבד. לחלופין היא מספרת שבעלי שלי עזב אותי והיא, האלמנה, לקחה אותי לים המלח לנחמני. מהר מאוד אנו מגלות שגם אם חשקה נפשנו בגבר קשיש, לא נמצאו כאן, כי כולם תפוסים. דהיינו, לנופש באו זוגות, או נשים לבד. אין כבר גברים לבד בקבוצת הגיל הזאת, או שאין בעיריית תל-אביב, או שאינם יוצאים לנופש, כך שתקוותי לציד נגוזה.
אלומית קוראת לי מתוך המים. אחד הפציינטים, שנרדם על כיסא הנוח, מרים עליה צעקה: "תני לישון בשקט."!
"אתה רוצה לישון? עלה לחדר," עונה לו אלומית בתדהמה, אך כעבור חמש דקות כבר שקועים השניים בשיחת נפש, וחוקרת המוח חוקרת את חובש הכיפה (שמתגלה כשכן של קולגה ישראלי שלה בשוויץ. עולם קטנטן) על יחסיו עם אשתו. "זיווג זה לא כל כך מסובך," סח לה, "קחי אותי ואת אשתי, למשל. לא הייתה בינינו אהבה גדולה בהתחלה, אבל אחרי עשרות שנים ביחד, היום אני אבוד בלעדיה."
גם למחרת, בתור לאומלטים בארוחת הבוקר, שתי דקות אלומית מחכה לחביתה, וכבר מדובבת קשיש חביב על בעיית הכולסטרול שלו, כשהוא חולק עמה את המידע המרתק שבכלל אסור לו לאכול ביצים, אבל בנופש הוא לוקח את הצ'אנס ומתפרע באומלט של ביצה אחת ובלי גבינה. וכך, למרות שאנו נידונות לשיחות על ענייני לחץ דם, דלקות פרקים, חולשת שרירים, עודף משקל, בריחת סידן ובעיות זיכרון, אנו סוחטות את הלימון הזה היטב ללימונדה מרעננת ומצליחות להשתלב בסצינה, כשאלומית מספקת לכל דכפין עצות לחידוד הזיכרון, ואני כמובן מאוד חזקה בענייני תזונה, ספורט, דיאטה ויחסים.
בים עצמו - חם שם עכשיו, סעו בהמוניכם, זה כיף! - מתגלה הבושה, המסיכות נופלות, ואנו מודות בפני קבוצה מאורגנת של גמלאיות ממתנ"ס בדרום הארץ ששתינו, לרוע המזל, לא נשואות. הזקנות המרוקאיות העליזות, עדויות הרבה זהב עמיד למלח, מקיפות אותנו בצקצוקי לשון. "איך שתיכן יפות וצעירות ואין לכן בעל,"? אמרו בתימהון. "טוב, אסור להתייאש, הכל מבורא עולם."
אשה-אשה תורמת מניסיונה ומחוכמת החיים שלה ומעודדת אותנו, שאם ירצה השם, ועם הרבה מזל, עוד תהיה תקנה גם לנשים כמונו, לזיווג מוצלח. "את צריכה לחכות במקווה שכלה תטבול, ואז להיכנס אחריה," יועצת לי אחת. שנייה מייעצת לקחת את הכוס ששובר החתן בחופה ")אבל לא כולם נותנים. צריך לבקש במיוחד(" ולהיכנס איתה לאמבטיה (אני: "זה לא כל כך בטיחותי..." אלומית: "שימי בניילון.(" כשאני נקרעת מצחוק, פניהן מתעננות: "למה את עושה ככה? את צריכה להאמין עם כל הלב. בלי אמונה לא יצליח לך כלום."
הן רואות שממני באמת לא ייצא כלום, לוקחות את אלומית לצד ועוברות להארד-קור, עצות שקיבלו מ"רב גדול," המשלבות דג מסכן בחלב אמו, שתן טרי, תחתונים בלויים ועוד פרפראות. לבסוף, לפני שאנו נפרדות, נעמדת אחת מהן ומברכת אותנו בכוונה גדולה: "שאלוהים ישלח לכן את הבנזוג שהוא שורש נפשכן." אמן ואמן.
בערב, בעיצומה של תחרות הריקודים הסלוניים לגיל הזהב, אני מנסה להתחבר לרשת, לבדוק הודעות ממחזרים שעוד-לא-יודעים-מה-מחכה-להם, אלא שהרשת מכזיבה. באמצע הלילה ,(22:00) אני שמה עלי שוב איזה טריינינג אלגנט וחוצה את הכביש למרכז המסחרי של עין בוקק. רק בבית הקפה, סניף של רשת ארצית, אני מוצאת חיבור נורמלי ומהיר לרשת וגם עובדים מקסימים. אף שהסניף נסגר כבר בשמונה, מרחמת עלי העובדת היפה נדיה ובעת הספונג'ה מקצה לי שולחן בצד, ואני מתחברת וסוגרת כמה דייטים לחזרתי לציביל.
ביומנו האחרון במקום הנמוך ביותר בעולם אנו מתוודעות לאורנה ולבעלה. הוא קצת-הרבה מבוגר ממנה, נראה קשור אליה לגמרי, מביט בה בעיניים אוהבות. לאחר הסתחבקות קצרה היא ניאותה בשמחה לספר לנו את סיפורם. מתברר שהיא הייתה 'רווקה זקנה,' רחמנא ליצלן, עד גיל .43 גיסתה הכירה לה את הבוס שלה, שעד גיל 55 המופלג גר עם אמו... אתן הייתן מסכימות לשידוך כזה? נשמע גבר קצת בעייתי, לא? "חודש לקח לה לשכנע אותו להתקשר אלי," נזכרת אורנה היפה. ואז הוא נדלק? אני שואלת. "איפה נדלק? זה הלך לאט לאט... חודשים עברו עד שעזב את אמו ועברנו לגור יחד. וגם אז, היה רב איתי ואומר לי לפעמים הערות מעליבות כמו: 'מה את נדבקת אלי? לכי ממני..."'
- באמת? ומה היית עושה? אני הייתי עוזבת באותה שנייה.
"אני לא עזבתי. הייתי הולכת לחדר השינה ובוכה. מאוד נפגעתי. זה כן. וככה, בסבלנות, לאט לאט, הוא נקשר אלי. אף פעם לא אמרתי מילה רעה על אמו. כי הוא יצא בעבר עם נשים מאוד חכמות, מאוד מוצלחות ויפות, וגמר את הסיפור ברגע שאמרו משהו לא יפה על אמו. הוא למד לתת בי אמון, ואפילו, אני חושבת, לאהוב אותי."
- מתי התחתנתם?
"כעבור שמונה שנים. כשהייתי בת ,51 והוא - בן .63 ואחרי החתונה, כשהוא הבין שזהו, העניין כבר נחתם, משהו בו התרכך. הנה, תראי, אתמול הוא קנה לי את הצמיד היפהפה הזה, שעלה המון. ואני קצת התייסרתי בגלל התשלום, והוא אמר לי - למה? מגיע לך, שתהיי מאושרת ושמחה."
- אז מה סודה של הזוגיות ארוכת-הטווח?
"הרבה הבלגה. צריך להתפשר כל הזמן וגם ללמוד לא לשמוע," עונה אורנה, ובעלה מאשר בניד ראש.
אני מבינה שזוגיות ארוכה כבר לא תהיה לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם