מסיבת האסיד של רבי נחמן
לא רציתי אלא שתהיו כחיות הנוהמות ביער, אמר ר' נחמן לחסידיו. מסיבת אסיד? אולי. כי האלוהים של חסרי האמונה מתגלה כדי ג'יי, רחבת הריקודים היא בית התפילה והתפילה היא פשוט לזוז. רוני בר לב עם החסידים של הלילה
עם ההתפתחות הטכנולוגית החלה החלוקה המסורתית להתערער. כיום, האפשרויות להתנהלות של יום במשך הלילה הותירו אותנו בלתי מוגבלים. בהינף אצבע מגששת כלפי מתג החשמל אנחנו יכולים לומר "ויהי אור, מוזיקה, קפה, אינטרנט - מה שנרצה".
השקיעה נהפכה מסימן לחזור הביתה, לרגע רומנטי . הזריחה, לדבר שלא יוצא כל כך לראות כי השעון המעורר עדיין לא צלצל. אנחנו מנותקים ממעגל הזמנים העתיק, מאותו חיבור בין אור לפעילות ובין חושך להפסקת פעילות. יחד עם הפעילות המסורתית, אפשר לזהות גם את היעלמותם של הרגשות הקמאיים. כבר לא פוחדים מהחושך כי הכול בעצם נשאר פה אותו דבר, מלבד זה שאין אור כדי שנוכל לראות.
כבר אין מקום לנסתר, לנעלם, ללילה - כי האפשרות לחשוף את כל מה שרק ארצה בעזרת פנס או צילום רנטגן, אולטרה סאונד ושאר פיתוחים מדעיים שאבותינו לא שיערו, מותירה את הסוד חסר סיכוי. הסוד החלוש והמובס הופך לרגע של אי ודאות, נחשף ונעלם. אבל, בכל זאת, נראה שעדיין מציאות הסוד לא פשטה את הרגל. רבי נחמן מברסלב אמר לתלמידיו: אני אגלה לכם סוד שאף על פי שיודעים אותו הוא נשאר סוד.
הגמרא מתארת שלוש משמרות לילה: "משמרה ראשונה חמור נוער, שנייה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואישה מספרת עם בעלה".
במשמרות השונות מתוארים דברים שגם אם הם מופיעים בצורה הגלויה ביותר, גם אם ראו אותם בסרט וחקרו את התופעות בצורה מדעית, עדיין הם מסמנים התרחשות נסתרת. יסודות של הקיום מתגלים ומתחבאים כל פעם מחדש בנערת החמור, בצעקת הכלבים, בהתקשרויות שבין תינוק ואמו, אישה ובעלה.
הזוהר מסביר את צעקת הכלבים, "הב הב", כצעקתם של מלאכי חבלה הצועקים "תן תן". מה רוצים מלאכי החבלה? מה צריך לתת להם כדי שיפסיקו לנבוח עלינו? ומדוע הם באים אלינו בכלל?
נראה שאת התשובה נקל להבין דווקא במציאות העכשווית. גם אם היא מאפשרת לנו להפסיק לפחד מהדברים שהאור החשמלי חושף, הפחדים העמוקים שלנו לא נעלמו. הלילה העמוק שלנו עדיין ממשיך לבוא מדי יום, בסוף היום, מחדש. ככל שהמציאות מאפשרת לנו להדחיק, כך ברגע שאיננו עומדים על המשמר, כל מה שנדחק מתפרץ החוצה בעוצמה גדולה יותר מתוך תיבת הפנדורה האישית שלנו.
ביום, במציאות הגלויה שבה אנשים אומרים לך מה הם חושבים עליך, ברור לך לכאורה מי חבר ומי פחות, כמה עולה כל דבר, מה לאכול ומה לשתות ועל מה אתה בעצם עומד. בלילה, במציאות הנעלמת, שום דבר לא ברור מבחוץ. אף אחד לא אומר מה הוא חושב עליך ואין סימן או צלצול שאומר מה לעשות.
הדוגמא הכי טובה באה מהחלומות שלנו, אירועי לילה חשובים ללא ספק.
אבל החלום הוא לא מקום של פנטזיות והזיות על מה שהייתי רוצה ואין לי. החלום הוא הזירה שבה מתעוררים הדברים שעל פיהם הייתי אמור לשפוט את עצמי, ולא חשבתי עליהם במהלך היום. כל מה שהזזתי הצידה, דברים שבחרתי להתעלם מהם, פתאום קופצים ונראים מציאותיים מתמיד. מילה שמישהו זרק לי יכולה להפוך פתאום למפלצת שמאיימת לבלוע אותי, וכל התפאורה יכולה להשתנות ברגע אחד לגיהינום בעצמו.
מלאכי החבלה הללו צועקים בעצם: תן דין וחשבון! תן מחשבה על מה שעבר עליך! אם אתה לא תנהל את עצמך, אנחנו ננהל אותך. הזוהר קורא לאותם ממונים שבאים לשפוט אותנו בלילה "גרדיני נימוסין". כמו בקליפ ל"חומה" של הפינק פלויד, שם רואים את הפטישים צועדים כמו חיילים פשיסטים, הממונים הללו יוצאים בחושך ומשליטים "נימוסים": חוקים שהם לא שלנו, חוקים שחייבים להיות, חוקים שמתעוררים איפה שאנחנו לא מחוקקים אותם בעצמנו.
תחושות כאלה יכולות לבוא אלינו גם מחוץ לחלומות, ולאו דווקא כשחשוך בחוץ. הלילה יכול ליפול עלינו ככה סתם, בלי שקיעה ובלי כוכבים, רק חושך עמוק ועצוב. איזה אור שבעולם יכול להציל אותנו במצב כזה? ומה עושים עם הפחדים הללו, והגרדינים האלה?
בשיר של אביתר בנאי מצאתי אפשרות של תשובה לבעיה הזו. הפזמון של השיר אומר: לילה כיום יאיר.
בדרך כלל אפשר להבין את המשפט הזה כשייך למסגרת התיאורים של ימות המשיח, זמן הגאולה, בו כבר לא יהיה הבדל בין יום ללילה, שמש וירח, זאב וכבש. אבל משהו במנגינת השיר של בנאי הזיז אותי לכיוון אחר. בפעם השלישית בפזמון שוב נאמר המשפט "לילה כיום יאיר", אבל נשמעת ברקע מוזיקה שונה, מוזיקה שהזכירה לי משהו אחר - מוזיקת דאנס.
בדמיון מסוים, הקטע הקטן הזה הזכיר לי את המוזיקה של שיר שהיה פעם להיט גדול: God is a D.J (אלוהים הוא די.ג'יי) של פייטלס (חסר אמונה). אפשר לקרוא לזה "דרשנות מוזיקלית", אבל הרקע שמלווה את קטע השיר הזה פתח אותי למשמעות שנוצרת מהחיבור של המילים הללו ומהמכלול של מוזיקת הדאנס, כפי שהיא מופיעה בשיר של חסרי האמונה. השם של השיר יכול להצביע על משהו מאוד עמוק: חסרי האמונה הם אנשים שלא מוכנים לקבל את מה שמכרו להם. הם כופרים בכל. אבל דווקא אצל אנשים כאלה אפשר למצוא תובנות עמוקות על אלוהים.
האלוהים של חסרי האמונה מתגלה במסיבות, בחיי הלילה הסוערים של רחבות הריקודים. שם הם מצאו את מי שמארגן את הכול, ויותר מכך, שם הם מצאו סיבה לקיומו של מישהו שמארגן את הכול. ה-DJ הוא המישהו הזה. רחבת הריקודים היא בית התפילה, והתפילה עצמה היא פשוט לזוז.
רבי נחמן אמר לחסידיו: לא רציתי אלא שתהיו כחיות הנוהמות ביער. מסיבת אסיד? אולי, אבל הנקודה החשובה היא שדווקא ביער, ודווקא בעזרת אותה תנועה שלפני המחשבה, הנהימה כמו חיה, כך מגיעים אל אותו הסוד, כך מגיעים אל הסיבה האישית לקשר עם האלוהים.
כשהלילה כיום מאיר לא מוותרים על היום, ובעיקר לא על הלילה. הלילה עצמו, עם הפחדים, עם הגרדינים והחוקים הזרים, הופך כמו במסיבה למחזה מרהיב של קולות וברקים, סאונד וניאון. בלילה, כל מה שחבוי עמוק בפנים, בגלל הבושה, בגלל הפחד, בגלל שלא מרשים, יוצא החוצה.
היתרון בשילוב של היום והלילה מתגלם באפשרות להתגלות ולהתכסות. הנה אני, הנה אינני. כמו ריקוד טנגו, צעד קדימה שניים אחורה, שובי דו. כמו במסיבה, האורות מרצדים, חשבת שקלטת אותי, הנה אני מזווית אחרת והאור מאיר צד אחר שבי. אפשר לאט לאט ובמינון רגוע, להתמודד עם כל החלקים שבי.
כשהכול יוצא החוצה ואני נמצא עם עצמי בלי ניסיון ליפות את המציאות, אני יכול להבין את מה ואת מי אני רוצה, ואז לגשת אל האלוהים. כמו בשיר של בנאי, שוב אני נלחם להאיר את הלילה. גם אם מדובר בקרב אדירים, הוא לא חייב להיות אירוע סנסציוני כמו מסיבה הטורפת לילה ויום ושאר גבולות. זו ההתייחסות לפרטים הקטנים, העצירה לרגע לטובת התבודדות.
השימוש ביום ולילה יחד עשוי לעורר מאבק, כמו שבנאי שר: "אני מרתיח את המים, זיכרונות צפים, מאיימים לשרוף הכול". לפעמים צריך להנמיך את האש, לדעת שיש יום ויש לילה, אור וחושך. גם כשמשחקים בהם הם לא חוזרים לתוהו ובוהו, אלא מאירים ומצלילים אחד את השני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם