חיה מביוץ לביוץ
עברו שתי יממות מאז טיפול ההזרעה הראשון שלי בבנק הזרע. נשמתי עמוק, ביקשתי מהגוף שלי להסביר פנים לזרע, זה היה הדבר הקרוב ביותר לתפילה שעשיתי מזה זמן רב
כשהחלטתי להיות אם חד הורית (או הורה יחידאית, כמו שאוהבים לקרוא לזה בחוגים שמקפידים על תקינויות פוליטיות וסיבוכים לשוניים) החלטתי בעצם לעשות את זה "לבד". בעצמי. לא ידעתי אז שה"בעצמי" הזה הוא לא עצמאי בכלל. בתהליך ההתעברות הגבר מוחלף במבוכים ביורוקרטים ובמפגשים קרובים עם הממסד הרפואי. בשביל אחת כמוני, שאפילו לא מצטננת בחורף, המפגש התכוף עם פקידים ואנשים בחלוקים לבנים אינו פשוט. הדבר היקר ביותר שהמערכת הזאת גוזלת ממני הוא זמן, וזמן הוא משהו שמעולם לא לקחתי כמובן מאליו, ובטח לא עכשיו כשהשעון הביולוגי מתקתק. כל מחזור, תיק. כל ביוץ, תק. תיק, תק.
לפני שני ביוצים נפגשתי בפעם השנייה עם מנהל בנק הזרע ובחרתי תורם. הפגישה התקיימה אחרי שורה ארוכה של עיכובים שכבר קיטרתי עליה בפעם שעברה. בסך הכל עברו שבעה חודשים וחצי מהרגע שבו פניתי לבנק הזרע ועד לניסיון הראשון להרות. משך הזמן הזה לא כולל את תקופת ההתבשלות, ההתלבטות, הגישושים וחיפושי האלטרנטיבות. היו בו הרבה בירוקרטיה והרבה מילים ברפואית, הרבה יותר ממה שחשבתי. במהלך ים הזמן שעבר הספקתי לעשות המון דברים שלא עשיתי מעולם: להעביר אוקיינוס של דם מהוורידים שלי למעבדות קופת חולים לבדיקות, לנהל שיחות בלחש עם האחיות במרפאת קופת החולים הביתית שלי וגם עם האחיות במרכז לבריאות האישה, להסביר לפקידה מהקופה, ששרון מהטופס שמיועד למכון לחקר פוריות הגבר (זה שמו הרשמי של "הבנק") הוא לא בעלי. לא, הוא גם לא החבר שלי. לא, אין לי חבר, פקידה יקרה. שרון זאת אני. ונכון, שרון זה גם שם של בן.
בתוך כל ההתנהלות היבשושית הזאת ידעתי שהרגע מתקרב, אבל לא ידעתי בדיוק מתי הוא יגיע. זאת הייתה תערובת של תקווה, ציפייה דרוכה וחוסר ודאות. מדי פעם גם זכרתי לומר לעצמי שגם כשאדע מתי מבוצעת ההזרעה, עדיין לא אדע מתי יתחיל ההיריון. אולי יספיק לי ניסיון אחד, ואולי הרבה יותר מזה. לפעמים נדמה לי שמנגנון ההגנה שמשתמש בהנמכת ציפיות הוא הסיבה לחוסר הצלחה מלכתחילה, בגלל זה אני מעדיפה להתרכז באפשרות של היריון יותר מאשר באפשרות של ניסיונות חוזרים ונשנים.
חלק מהשגרה של לפני ההזרעה הוא מה שנקרא "מעקב זקיקים". המטרה היא לתפוס את השחלות ואת רירית הרחם ברגע שבו הן הכי מוכנות לקליטת זרע. בשביל זה הייתי צריכה להיפגש עם רופא הנשים שלי ולתכנן מתי לבוא לבדיקות אולטראסאונד במרפאה. הוא ראש קטן. לא מבין מה אני רוצה ממנו, כי הרי הטיפול מתקיים בבנק. גם הבנק ראש קטן, כי אם אני לא במעקב זקיקים אצלם, הם רק מבצעים את ההזרעה. מצדם, ככה היה לי נדמה ברגע אחד של ייאוש, אני יכולה גם לשלוח את אחי הקטן לקבל במקומי את הזרע. כדי לעבור את המעקב בבנק צריך לשלם עוד הרבה כסף מעבר לתשלום על תרומת הזרע, ולהגיע לשם מספר פעמים בחודש חוץ מביום ההזרעה. אני לא גרה מספיק קרוב, אני אישה עובדת, זה לא מתאים.
התחלתי במעקב במרפאת הנשים שלי. אולטראסאונד מס' 1 התקיים ביום שני כלשהו. עדיין מוקדם, הרופא הודיע, תבואי בחמישי. אולטראסאונד מס' 2 התקיים, לפיכך, ביום חמישי. הרופא התורן, שממש לא השתדל להיות מסביר פנים, הודיע: את מבייצת בין היום ליום ראשון. תגיעי ביום ראשון. זה נשמע לי מוזר, אפילו העזתי להרים קצת גבה, אבל מה אני יודעת? הוא הרופא. אולטראסאונד מס' 3, יום ראשון. הרופא התורן, אחד אחר והרבה יותר תקשורתי, הודיע לי שהחמצתי את הביוץ. הוא שאל בתמיהה מסוימת איך זה קרה. עשיתי מה שהרופא ההוא אמר לי, הסברתי לו. תקשיבי, הוא חרץ, בענייני פריון את צריכה להיות הרבה יותר דומיננטית. לפקפק במה שהרופאים אומרים לי? לא, לא לפקפק. אבל כן לשאול יותר שאלות.
יצאתי מחדר הבדיקות עם דמעות בעיניים. הבדיקות החודרניות האלה, בכל פעם אצל רופא לא מוכר אחר, הן לא תענוג גדול, ולחשוב שכל הסדרה הזאת הייתה לחינם.
כך פספסתי ביוץ יקר אחד. אחרי כמה ימים של באסה עבדתי על האסרטיביות של עצמי. לא רציתי שזה יקרה שוב. עם המחזור הבא התייצבתי בפעם המי יודע כמה אצל רופא הנשים שלי. המתנתי בשקט שהוא יסיים לשחק עם האייפון ויציץ בי בצמד עיניים שחוקות ואדישות מעל משקפי הקריאה שלו. במה אני יכול לעזור לך, הוא שאל בשעמום וקיפל את העיתון
היה קצת קשה להשיג אותם. שלוש פעמים חייגתי והצלצול הארוך הסתיים במענה קולי. התחלתי לחשוש. מה אם אני לא אתפוס אותם? הרי לא יכול להיות שעומס על הטלפון יהיה עוד משוכה בדרך. בסוף ענו לו. בגלל שאני לא עושה את מעקב הזקיקים אצלם, בדיקות הדם להורמונים שעשיתי בחדר האחיות חסרות תועלת. כידוע, בכל קופות החולים תוצאות הבדיקות לא מגיעות לפני הצהריים, אבל בבנק מקבלים מטופלות רק עד הצהריים. ככה זה וזהו. אז בכלל לא היה טעם להידקר, אבל הרופא שלי הבטיח שהשחלות ורירית הרחם מוכנות ומזומנות. קיבלתי את ברכת הדרך, שכחתי מההורמונים, נסעתי לבנק.
לפני הטיפול שוב ישבתי מול רופא נשים (הרביעי לחודש זה), הקופאי בבנק לצורך העניין. הוא הסביר על ההליך ואיך אולי ארגיש אחר כך. זה לא היה נעים, אבל בהחלט לא נורא, כמו כל בדיקה גניקולוגית פשוטה. לאחר שהרופא יצא מהחדר, שכבתי במשך כמה דקות על מיטת הטיפולים והבטתי במוביילים שמישהו תלה ביד אוהבת מהתקרה. נשמתי עמוק, ביקשתי מהגוף שלי להסביר פנים לזרע, זה היה הדבר הקרוב ביותר לתפילה שעשיתי מזה זמן רב. יצאתי לדרך.
מוקדם מדי לדעת מה יהיו תוצאות הטיפול והגוף שלי עדיין לא מסגיר דבר. אני מקווה לטוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם