אבא מהקטלוג: שרון ארזי בוחרת אבא
לאחר שהילד שלי יוולד, אם מישהי תשאל לעצתי, אומר לה בלי להתבלבל: גם אם את לא בטוחה שזה מה שתעשי בסופו של דבר, אל תחכי. קבעי תור בבנק הזרע. אחרי שנה מתישה של עיכובים, שרון ארזי הגיעה לרגע המרגש: בחירת תורם
צילום אילוסטרציה: sxc
כשבנה התינוק של חברתי מתמתח בזרועותיי, בזמן שאמו כורכת סביב עצמה מנשא ארוך כאורך הגלות, נזכרתי פתאום שכבר עברה שנה. חלפה שנה ואפילו קצת יותר מהיום שבו ההחלטה להפוך לאם עברה לשלב המעשי. בתחילת נובמבר 2008 התייצבתי נרגשת במשרדי "הורות אחרת", אז עדיין שקלתי להביא את ילדי לעולם במסגרת של הורות משותפת עם אב הומו. הפגישה הייתה רעה ואפילו משפילה, אבל היא לא גרמה לי לוותר על האפשרות. רק כעבור חודשיים-שלושה של גישושים החלטתי שאני הולכת לעשות את זה לבד, עם קצת עזרה מבנק הזרע.
לאחר שהבן או הבת שלי ייוולדו - ואני מקווה שזה יקרה ב-2010 - אם מישהי תשאל לעצתי, אומר לה בלי להתבלבל: גם אם את לא בטוחה שזה מה שתעשי בסופו של דבר, אל תחכי. קבעי תור בבנק הזרע. בעצמך כבר תראי שהעניינים מתנהלים לאיטם. יהיה לך מספיק זמן לחשוב, לשקול, גם להתחרט. תראי אותי, עברו חודשים רבים מאז שקבעתי תור, ואני עדיין לא בהיריון. אפילו לא כמעט בהיריון. מה קרה מאז?
ארבעה וחצי חודשים של המתנה לתור לפגישה ראשונית, חודשיים וחצי עיכוב עד לפגישה שבה אבחר תורם, בגלל חריגה קלה בפעילות בלוטת התריס שהייתי צריכה לאזן,עיכוב של מחצית חודש נוספת בגלל דחייה של התור מסיבה שלא קשורה בי, אלא בלו"ז של "הבנק", והעיכובים עדיין נערמים זה על גבי זה, ומזל, הו, איזה מזל, שאני מוקפת בלא מעט אנשים שמספקים תמיכה, מתעניינים ותולים תקוות בביציות שלי ובי.
לאחר שהובהר לי שאני צריכה לקחת כדורים לאיזון הבלוטה, הצטיידתי בצנצנת קטנה עם גלולות לבנות ונסעתי לחופשה בקנדה. לנשום אוויר אחר. לחשוב. להתכונן. כשפה עדיין היה חם אבל אצלם האוויר כבר הפך פריך וקר, ישבתי עם המארח שלי במטבח דירתו הקטנה, עם רצפת העץ החורקת והצנרת שלא מפסיקה לייבב. חיממתי ידיים על ספל התה שלי, היה לי נעים. הסתכלתי בפניו של החבר האהוב, על העיניים הכחולות הענקיות שלו, על החוטם היהודי המקסים, על התלתלים השחורים המעוכים משינה, וכמעט שאלתי אותו אם הוא מסכים. רק את הגנים אבקש, לא שום דבר אחר. אבל לא. בשלב זה של חייו לא יכולתי לבקש ממנו בקשה גדולה כל כך, זה אף פעם לא "רק גנים" כשהאמא והאבא מכירים אחד את השני.
לא ביקשתי, אבל סיפרתי. את תהיי אמא טובה, הוא אמר. איך אתה יודע? אני יודע. כשהוא ואני הכרנו, בארץ אחרת וזרה לשנינו, עבדתי עם אנשים חולים, מה שכנראה חשף בפניו תכונות שהוא פירש כאמהיות. לפחות הוא הצטרף לשורת החברים שנתנו את ברכת הדרך.
טיילתי בעיר שלו שעות ארוכות. במטרו הסתכלתי על אמהות עם תינוקות, שם יש הרבה פחות כאלה מאשר אצלנו. ניסיתי לדמיין את עצמי במקומן. איך מעבירים את העגלה במדרגות? ואם לוקחים את העולל במנשא, אז איך סוחבים את כל התיקים? ומה עושים אם הרכבת נתקעת? מה קורה אם הולכים לאיבוד ונתקעים בלי חלב, חיתולים, משחה לטוסיק? למרות שבבית יש סביבי תמיד אמהות עם תינוקות, דווקא שם, בקנדה, עלו כל השאלות האלה.
תורם, לא אבא
החופשה נגמרה. שבתי לארץ, ואחרי שלושה שבועות, עם בלוטה מאוזנת וניירת שמוכיחה את זה, חזרתי אל הבנק. הפעם הרופא אישר שאפשר לצאת לדרך. עם ההקלה הגדולה והחסרת פעימה או שתיים, הגיע רגע בחירת התורם (אני לא מתבלבלת וקוראת לו "תורם", לא "אבא"). איזה תכונות חשובות לך, הרופא שאל. שיהיה גבוה, עניתי, ושיהיה ממוצא שונה משלי עד כמה שאפשר. וזהו? כן. זהו. את לא ממוקדת, הוא אמר לי. תתמקדי, כי המבחר אין סופי. לא משנה לי צבע השיער, לא אכפת לי אם הוא מתולתל או חלק. גם צבע העיניים לא קריטי. חשובה לי גם האינטליגנציה, גירדתי בכוח עוד תכונה. הם כולם בסדר, הוא אישר. כולם סטודנטים. כשהרופא הבין שמפרט טכני מדויק הוא לא יקבל ממני, הוא הציע לי שלוש אפשרויות. בחרתי בזה שהיה הכי מעורב, הכי
גבוה ומהמוצא הכי שונה מהחצי לבנוני חצי אשכנזי שלי. אני חייבת להודות שהוא נשמע די אטרקטיבי.
מה עכשיו? מה עושים? מתי באים? הרופא עסוק. הוא שולח אותי לקבל הסבר אצל הפקידה. ביד אחת החזקתי פתק כתום קטן שעליו רשמתי את נתוניו של התורם, היד שנייה רעדה מהתרגשות. כנראה שהגעתי לשם בדיוק על הביוץ, ככה שאת אותו החודש כבר החמצתי. הפקידה הסבירה שלאחר הופעת הווסת אני צריכה ללכת לרופא ולהתחיל לעקוב אחרי הביוץ. אני לא מהנשים שמסוגלות לחוש כיצד ביצית מבשילה בשחלה ויוצאת לטיול בחצוצרה וממתינה שם לזרע, אבל המטרה שהצבתי לעצמי מחייבת קשב דרוך למה שאומרות השחלות ולוחשים ההורמונים. אני אעשה את זה בעזרתו של רופא הנשים שלי ואגלה שגם זה ממש לא פשוט. אספר לכם על זה בפעם הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
