שוברת קיר: עדית פאנק עושה שיפוץ
פרידה מאהבה משאירה בחירה מצומצמת. או להיכנס לדיכאון או להתחיל שיפוץ. או רפיון מלא או עשייה טוטאלית. בחרתי בשניהם. עדית פאנק על שיפוץ של קירות הלב והבית
הייתי כבר אמא לשני ילדים בוגרים. את התיאוריות של פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הפנמתי מזמן. ולמרות שגם יונג נקש כבר זמן רב על חלומותי, עדיין ניהלתי יחסי שכנות לא פתורים עם ועד בית לא מוצלח בין הדיירים שבגופי. בקומה התחתונה גרו דחפים, באמצע גופי הייתה צומת של אגו שקוף כמו בועת סבון צבעונית, הלב היה פתוח מדי, והראש, הסופר-אגו, עבד שעות נוספות ומתישות.
אפילו רייך, אבי הפסיכותרפיה הגופנית, תלמידו של פרויד, שגם התנגד לו בסופו של תהליך, היה כבר סמן מופנם של יחסים אפשריים מבחינתי, בגופנפש שלי כולו, אבל כנראה לא הייתי בשלה להמסת השריון שבניתי במשך שנים. לנתב בין הצורך שלי לרצות אחרים לבין הצורך שלי להתנגב חופשי באמבטיה.
שנים אחר כך נפגשתי בתיאוריה של של פטר לוין, שעקב אחר חיות בטבע כדי לנסות להגדיר את הפקק האנושי שנוצר בהליך טראומטי ומתבטא בדפוסים פוסט טראומטים שאין להם סוף. בחוויה שלי, התבוננות בחיות בטבע, שמנתבות את הבעיה המאיימת על קיומן דרך הגוף, דיברה כמובן אל לבי. רעידת גוף, מהראש עד הגפיים התחתונות, אכן משחררת את הגוף. אבל מה עם מותר האדם?
הרבה שנים קודם שאלתי את עצמי איך המין האנושי מתבונן בחיות כדי ללמוד מהן ופושט את עורן כדי לאכול אותן במקביל. אני לא צמחונית. לכן אני עדיין תוהה בדרכי האנושית איך ניתן ללמוד מבני האדם על עצמם, ומהו מותר האדם. איך מוותרים על שיפוט וביקורת ביחסים אנושיים. בעיקר בזמן של יחסי הישרדות זוגיים או משפחתיים שמבקשים חלל של התנערות בתנועות לאורך הגוף גם במובן העמוק ביותר.
אני זוכרת את הרגע ההוא בו יצאת מהמקלחת הבלתי אפשרית ההיא כדי להתנגב בנחת. עד אז לא היה שם מישהו בתוכי שיגיד לי שאני טועה. שזה לא נכון להצטמצם אל חלל שבו אי אפשר להתנער. שזה לא בסדר שאני לא מעזה להרחיב את גבולות מחייתי, אבל במקביל אין לי גבולות בכל מה שקשור לילדיי או אהובי. שזה לא הוגן שהחלל שנמצא מאחורי הדלת ההיא, שבגללו אני לא משפצת ומרחיבה את חדר האמבטיה שלי, הוא בעצם סתם מחסן מלא בחפצים שלא נותרה אפילו סיבה אחת לקשר שלי איתם, כולל למשל היסטוריה של יחסים שלי עם חשבון בנק אחד, שבו אני אוספת שקל לשקל לעת זיקנתי, בלי שברור לי אם בכלל אזכה להזדקן, אבל בינתיים אני לא מעזה להתנגב חופשי במקלחת או לשבת על האסלה ברגליים פשוקות.
אני זוכרת את הרגע ההוא בדיוק חד. זום של מצלמה שנגעה בזיכרון התאי של חיי. בכורתי, שכבר מזמן לא גרה איתי, אבל באה לבקר, הייתה שרועה על מיטתי והתבוננה בי בעודי נחלצת מהמקלחת כדי להתנגב כמו שאני אוהבת, בחדר השינה שלי, שמחלונו נשקף גג קטן וירוק שמרחיב כל בוקר את נשמתי.
תגידי, אמא, היא שאלה אותי, את לא חושבת שבגילך כבר ממש מגיע לך חדר אמבטיה שלא צריך לצאת ממנו כדי להתנגב?
אני זוכרת שקפאתי על מקומי. שיתוק מערכתי שלם ומופתע מעוצמת השאלה ההיא שהכריחה אותי לזכור מי אני. אחר כך רעדתי. כנראה שחרור טבעי של הגוף שמחפש מוצא בדרכו החייתית.
ואז הגיע רגע הבחירה בין הראשנפשגוף. מקום עמוק שזיהה בתוכי את הכיווץ אבל גם את הזכות להרפות. פשוט לנשום. לשאוף ולנשוף. להתנגב עם כל הגוף בחלל מוגן שאין בו ביקורת.
עדית פאנק. הזכות להתנגב
צילום: רובי קסטרו
הפחד מהפחד
פרידה מאהבה משאירה בחירה מצומצמת. או להיכנס לדיכאון או להתחיל שיפוץ. או רפיון מלא או עשייה טוטאלית. בחרתי גם וגם. לא דיכאון מלא ולא להפוך את הבית כולו. גם לתת מקום לעצב הפרידה וגם לעשות שיפוץ קטן ופותח מרחב. ביקשתי מהקבלן שישבור קיר אחד בין החלל שהפך למחסן עתיק של אגירה חסרת משמעות ולקחתי אחריות להיפרד מהחפצים שבו לנצח. הזכות ליצור לעצמי חלל חדש שבו אוכל גם להירטב וגם להתנגב. באומץ שלא תכננתי אותו, אמרתי לקבלן שישבור גם קיר אחד בסלון, כדי שיהיה לי מקום להתאבל על הפרידה במטבח פתוח.
באותם ימים הייתי גם עצובה וגם שמחה בבחירתי. כל אותו החודש, דלתי הייתה פתוחה כל היום לרווחה. היו ימים שבהם חמישה פועלים שלא הכרתי נכנסו ויצאו בביתי. שום חפץ לא נגנב ממני או נלקח בטעות בכל אותו זמן בו עשיתי שיפוץ בביתי וגם בנשמתי. היו ימים שבהם בחרתי חרסינות בשמחה והיו לילות שבכיתי על צינור שפתאום נשבר, כמוני. כל בוקר דאגתי שיהיה לחם טרי, ביצים, גבינה, זיתים, חלב, קפה ותה. קמתי בשעות שאני לא מכירה, אלא אם כן טרם הלכתי לישון.
בכל אותו חודש מתמשך שנראה כמו זמן אינסופי,
ישנתי במיטתי. מוקדם בבוקר הייתי קמה, מכסה את המיטה בניילון, ובערב הייתי מורידה את הניילון עם האבנים שנערמו מעליו, ונרדמת כמו תינוקת בין הסדינים המאובקים. תהליך מופלא של עיבוד האבל והתחדשות במקביל. מקלחת הייתי עושה בבתים של חברים.
כמו כל שיפוץ, הוא עלה יותר ממה שחשבתי ונמשך יותר זמן ממה שתכננתי. אבל הוא היה שווה, כי בחרתי בו. את סיומו חגגנו בבית הקבלן בארוחת שישי משפחתית רבת משתתפים בסלון צפוף עם תבשילים ביתיים שאת טעמם והריחות שעלו מהם לא אשכח לעולם. לא סתם, מי ששידך לי את הקבלן היה בן אחי. אפילו זה הצליח. עבודה ומשפחה בוזמנית. גם וגם.
החורף כאן. אולי אשקיע השנה בשמיכת פוך אמיתית ובמקביל אציע לעצמי עוד שיפוץ בזוגיות האפשרית ביחסים שלי עם עצמי. אולי הלילה, מתוך שברי חלום שאזכור בבוקר, אלמד משהו על הדמיון בין שיפוץ לאהבה. להשקיע במודע שליש יותר ממה שתוכנן, לשמור מרחב מוגן במיטה הזוגית, לבנות גשר על ריחות וטעמים במטבח הרגשי. וגם, להשאיר את דלת הלב פתוחה בין חדריו גם אם הפחד נוקש על המחיצות שבתוכו. הרי הפחד מהפחד תמיד גדול יותר מהפחד עצמו.
לאתר של עדית פאנק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם