תורת היחסים: על יחסים שבונים קשר וקשר שמאפשר יחסים
מסבתא ברטה קיבלתי את הזכות לאהוב את בית השחי שלי. מסבא יעקב למדתי בחייו ובעיקר מצורת מותו, שאין חיים שנגמרים טוב, אם לא שחררת את לבך לאהוב. טור חדש של עדית פאנק
מיום שבאתי לעולם היו לי יחסים. עם אחי הבכור שנולד לפני כמובן, ולצערי, הלך לעולמו לפני. לקח לי שנים להבין שזה לא טבעי. אח בכור לא עוזב את מי שנולד אחריו, לפניו. במותו הבנתי שיש גם וגם. את התיקון עשיתי מבחירה לא מודעת. היום קוראים לזה הליך פוסט-טראומתי. אבל אני פשוט העברתי אז, לאחי הקטן, ייבדל לחיים, את תפקיד הבכור מתוך מקומי כילדת סנדביץ'. גם כי לא יכולתי לקחת תפקיד של בן בכור. גם כי נולדתי שנייה, וגם כי הייתי בת, בין שני בנים. אולי אי אז, הטמעתי את הפילוסופיה שבה אני מאמינה עד היום. תפיסת עולם של גם וגם.
היו לי יחסים רבי תוכן בחי, שעד היום משפיעים על הגופנפש שלי. הורי יצאו מעולמי מוקדם מדי לטעמי, אבל גם איתם זכיתי לתיקון אוהב. ייתכן, אמנם, שהם עזבו אותי מהר מדי, אבל הם גם חסכו ממני את כאב הליווי של הזקנה והשכחה ואיבוד הצורה, שילדים חווים עם הוריהם לאורך שנים כואבות, בדיוק בזמן שילדיהם של הילדים, כלומר הנכדים שבגרו, זקוקים להורים משלהם, כלומר, להורים, שהיו פעם ילדים של ההורים שלהם.
רק אחרי שני עשורים מאז שהורי יצאו מחיי התחלתי לחלום אותם בגעגוע. לעולם לא אשכח את היחסים שלי עם סבא בניומין שמת כשהייתי בת חמש ובזכותו האמנתי במשך שנים שמוות הוא רגע שבו יושבים על כסא שקשור בחבלים כמו נדנדה, ודוחפים חזק ומתרגשים נורא, עד שמגיעים לשמים. עד אלוהים. מסבא בניומין, אבא של אבא, קיבלתי את אהבת הספר, הדמיון והכתיבה. בזכות סבתא שרה, אמא של אבא, שמתה כשהייתי בת חמש עשרה, למדתי שיעור על מפגש ישיר חסר פשרות, בין נעורים לזקנה. סיבנתי את גופה הכואב, בעודי בנעורי והיא במערומי גילה.
מסבתא ברטה, אמא של אמא קיבלתי את הזכות לאהוב את בית השחי שלי. מסבא יעקב, אבא של אמא, למדתי בחייו ובעיקר מצורת מותו, שאין חיים שנגמרים טוב, אם לא שחררת את לבך לאהוב.
מההורים של אב ילדי למדתי איך שואה יכולה להפוך למקפצה מדהימה. איך אובדן יכול להיות חושך בחדר המדרגות, עם מתג שאפשר להדליק בו אור לתמיד. מאסתר, אמא של אב ילדי, למדתי להכניס עגבניה למרק עוף, לעשות חצילים אחרים, לעשות בייביסיטר לנכדים כמו תיקון של הבדלה בין שבת לראשון, או בין סופשבוע לתחילתו, בלי גבולות. לגעת באהבה עצמה, וגם להרגיש דור שני לשואה, למרות שהורי נולדו בארץ. משה, בעלה של אסתר, אבא של אב ילדי, לימד אותי להדחיק, להתפלל, ולקבל שכוח הוא לא אלימות, אלא גמישות.
מאב ילדי למדתי על אהבה רבת לב, תמימות, תשוקה ומהות המסירות ברמה מופלאה של זיכרון שאי אפשר לשכוח. הוא היחיד שלמדתי איתו לגדול ביחד עם הילדים שלנו, ושיש גם הזדמנות נוספת. קוראים לה תיקון. ככה גם הגעתי פעם נוספת למסקנה הפתוחה שיחסים בונים קשר וקשר מאפשר יחסים. גם וגם.
מכל ילדי, שנאספים אל חיי, לא רק שני ילדיי שנולדו מהרחם שלי, ומכל האמהות והאבות שאני מאמצת כל השנים, אני עדיין לומדת על יחסים וגם על קשר מכל הסוגים. גם שלי עם הרחם של אמי, וגם שלי עם הרחם שלי. לול שבו מדגרת האפרוחים בכפר הקוסמופוליטי מחייבת אותי שוב ושוב לשחרר את הכיווץ בעולם הקוסמוגלובלי האישי שלי. מסתבר שגם וגם זה טוב. סוג של בחירה שמאפשר זיכרון או שיכחה כדי לתת מקום לזוגיות המודרנית. גם לחבק את הלב וגם לשחרר בזרועות פתוחות. האם זו מהות הקשר החדש שנוצר ביחסים המורכבים עלי אדמות שמנסים לגלות חמצן על הירח כדי לשרוד את חוסר האוויר בתא המשפחתי על כדור הארץ, ובעיקר כדי לחזור אליו מחדש, בדרך אחרת?
גם וגם היא תשובה די טובה עבורי כרגע. בעיקר כי אני מוכנה לשהות בספק של חוסר הוודאות. גם בזוגיות שאני כמהה אליה, גם בזוגיות של ילדי איתי, גם בזוגיות שלי עם חברותי, גם במשפחתי הקטנה והמורחבת, גם עם הקולגות שלי לעבודה, וגם עם כל מי שטרם נחשפתי אליו לקשר זוגי מסוג אחר, שאולי עוד ייווצר ביננו ברגע שאצא סופית מרחם הוודאות, ואלמד לחיות בנחת בסוגריים השקטים של הספק.
עדית פאנק. צומת אפשרית של גם וגם
צילום: רובי קסטרו
זוגיות היא לא חוזה
שאלתי את עצמי לא פעם על מה לא אוותר בקשר זוגי. מהי החמישייה הפותחת במגרש האהבה הנוכחי שלי בגילי. ועניתי לעצמי:
שמחת חיים והומור שמכיל את העצב, מגע גופני וקשר רגשי, שפה משותפת של מהות ותוכן, קבלת האחר ללא שיפוט, גמישות והסתגלות במקום כוחניות מקבעת. סיכמתי לעצמי שאלה אמנם מילים יפות, אבל האהבה עצמה היא לא סמנטיקה ורבאלית. היא קשר שנוצר מאליו, בלי מובן מאליו, מתוך יחסים. או גם וגם.
פעם בשבוע, אני מגיעה די מוקדם בבוקר, יחסית לשעות היקיצה שלי, אל גג המכללה בה אני מלמדת את הסטודנטים שלי ודרכם את עצמי. פעם בשבוע אני ממהרת לעלות לגג, לעשות לי קפה ולהדליק סיגריה, וקצת לבדוק את השמים, ולבהות בעננים בלי אשמה, לפני השיעור.
יש מקום אחד בגג שבו אני אוהבת לשבת. לפני כמה שבועות המקום היה תפוס בידי אישה צעירה ושקטה שעשתה תפילת בוקר עם ספר תורה קטן ביד, בחצאית צבעונית על מכנסיים מכותנה. שפת הגוף שלה הייתה ברורה. נדנדה
של בחירה. עקפתי אותה בשקט ומבלי להפריע לה, בחרתי לי פינה אחרת, עם הקפה שלי והעשן שלי. שבוע אחר כך, באותה שעה בדיוק, היא התפללה שוב בפינה האהובה עלי, זו שפיניתי לה שבוע קודם. לא הייתה שום פינה פנויה אחרת באותו בוקר על הגג. שוב עקפתי אותה בזהירות אבל הפעם, התיישבתי במקום האחד שנותר על הגג, מאחוריה. אני בטוחה שהיא הרגישה נוח כשאני הרגשתי שלמה בדרכי והיא שלמה בדרכה.
ריח הקפה שלי לא הפריע לריכוז שלה בכוונתה, כמו שמלמול תפילתה לא הפריע לשקט שלי. עשן הסיגריה שלי לא ניתק אותה מקיטור התפילה שלה. גם רעש האוטובוסים בצומת הסואנת לא גרע חוט משי מאהבתי לבורא עולם. היא סיימה את תפילתה בזמן, וגם אני סיימתי את שלי בזמני. שתינו עזבנו את הגג באותה דקת חיים. היא אל כיתת הלימוד שלה, כסטודנטית. אני אל כיתתי, כמורה. ברגע אחר זה יכול היה להיות להפך. זוגיות היא לא חוזה. היא דרך חיים שנבחרת מחדש בכל צומת אפשרית של גם וגם.
לאתר הבית של עדית פאנק
נא להמתין לטעינת התגובות
