10 דקות ביום: המרדף אחר קלישאת המדיטציה
גבוה ברשימת קלישאות המדיטציה הכי מעצבנות נמצא המשפט "רק עשר דקות ביום". נילי לנדסמן, יוגית היפראקטיבית, שוקלת אם מדובר במשימה זֵנית בלתי אפשרית, בהטעיה מכוונת או שמא בקפסולות של פנאי
גבוה גבוה ברשימת קלישאות המדיטציה המעצבנות שיש בצדן אמת פשוטה שקל להיווכח בה, נמצא המשפט "רק עשר דקות ביום". נוהגים לומר אותו לאנשים בתחילת הדרך שתוהים הכיצד ישלבו מעתה אימון יומיומי בשגרת חייהם הדחוסה. עשר דקות זה מין מספר מנצח כזה, כי מה זה עשר דקות בתוך 24 שעות? ואיך יכול להיות שאיננו מסוגלים להתפנות לעצמנו להרף עין שכזה?
אבל עשר דקות ביום זה לא משהו ששולפים מהשרוול. למעשה, יש בעשר הזה הטעיה מכוונת, שכן זה לא הזמן שאין לנו להקדיש, זאת תשומת הלב שתמיד קל יותר להפנות החוצה מאשר פנימה.
כשהתחלתי לתרגל מדיטציה על בסיס העיקרון של עשר דקות ביום, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהעשר דקות הזה הוא למעשה משימה לא פשוטה. לכאורה אני מסוגלת לבזבז שעה תמימה מול המחשב במשחקי סוליטר, קריאה והתכתבות און ליין עם חברות. אבל אל העשר דקות האלה, אני מתייחסת כאל פרויקט.
אם יש משהו באמת נפלא בעיקרון העשר דקות ביום זה האופן שבו הוא פוקח את עינינו לרעיון היחסיות. איך הזמן עובר כל כך לאט כשלא נהנים. כל כך התרשמתי מתחושת ה"כל דקה לוקחת שעה" שערכתי ניסוי קטן עם עצמי. קצבתי לפיכך את הזמן לאחור מרגע הישיבה, כל דקה נשמע צפצוף. יצאתי מהניסוי הזה עם מסקנה שכבר אחזתי בה מקודם - עשר דקות תמימות בתנוחת ישיבה קבועה, מבלי לנוע באופן רצוני, זה בפירוש מקרוקוסמוס קטן של התנהלות אנושית.
זה לא הצורך להתגרד. זה גם לא הטכניקה של להתרכז בנשימה. זה פשוט הקטע הזה עם להיות בחברת עצמך לפרק זמן שהוא לכאורה קצרצר, אבל למעשה יש בו די והותר זמן כדי להבהיר למתיישבים כמה דעתם מוסחת מעצמם. זה אנושי, כמובן. ואפילו מתבקש וגם נתון לשינויים. כי הלוא לפעמים, כפי שיודע מי שנוהג קבוע להתיישב - עשר דקות חולפות כמו עשר שניות וכשפותחים את העיניים מתברר שישבנו חצי שעה.
לכן, אין דבר יותר מעצבן מאנשים שמספרים
מובן שאני מדברת מתוך מצוקת ההיפראקטיביות. כמי שמשתייכת במובהק לקטגוריית האנשים הזאת שבסדנאות, כשמגיע הקטע של השיחת-שאלות-תשובות, המורה מתכוון בדיוק אליהם כשהוא מסביר שיש כאלה שהישיבה יותר קשה עליהם. אם אני משתדלת לדאות קצת מחוץ לגבולות של עצמי, אני מבינה שיש אנשים אחרים בעולם, שיושבים בשקט ולא סובלים. אבל מנקודת מבטי המצטמצמת במה שהיא מכירה מעצמה, אני מתייחסת לעקרון הרק-עשר-דקות-ביום בתור משהו שאפשר לעבוד איתו.
אספתי במהלך השנים כל מיני טכניקות תרגול שאפשר להסתייע בהן בתרגולי מדיטציה. יותר משהן סייעו לי לצלוח את האימון בשלום, הן שימשו אותי היטב בכל פעם שנקלעתי לסיטואציה שהיה דרוש להוריד בה הילוך. תורים. המתנה לאוטובוס או טיפול הוליסטי כלשהו. את אחת המשובחות שבהן ליקטתי מהספר המופלא של אריק שיפמן "מובינג אינטו סטילנס" (moving into stillness).
שיפמן הוא אמריקאי, מורה יוגה ותיק ומנוסה שמתנסח באופן מהלך קסם – בעדינות ואיפוק שמסייעים לו להסביר בפשטות. הטריק שהוא מציע הוא לספור לאחור מחמישים לאפס. הנשיפה הראשונה היא חמישים וכל נשיפה היא תמיד מספר זוגי. כשמגיעים לעשרים מאטים את הספירה וכל מחזור של שאיפה ונשיפה הוא מספר שלם אחד.
חברתי אובי הסבירה לי שהספירה לאחור של נשימות לקוחה מתוך פרקטיקת המדיטציה של הזן. זאת סיבה מצוינת, אמרתי לעצמי, להמשיך ולדבוק בה, שכן לזן ישנה תדמית מעולה בסצנה של המדיטציה. הם קצת יותר רחומים והרבה יותר משועשעים בכל הנוגע לסבל האנושי, או שלא הבנתי כלום ונפלתי בקלישאות הריקות ובעצם הם הכי קשוחים בעדה.
לא משנה. זן או אנטי-זן, לספור אחורה מחמישים עד אפס ולהתרכז בזוגי ובאי-זוגי ואז במספרים השלמים, זאת הזדמנות לביקור מרתק וקצת פחות מלחיץ בלונה פארק הפרטי הזה, שבו מקפצים ממתקן שעשועים אחד למשנהו – במגלשה הענקית של קוצר הרוח, ברכבת השדים של החרדות, בקרוסלה של המחשבות ובגלגל הענק של חוסר חשק, אופוריה, שלווה וריקנות. וחוזר חלילה.
אבל מה שהכי יפה עם עיקרון הרק עשר דקות ביום הוא שכמו עם הספירה לאחור מחמישים עד אפס, הוא מייצר קפסולות של פנאי במרחב האינסופי של עיסוקים והתרוצצויות, לצורך וגם שלא: קפסולה שאפשר להשתוקק אליה ולפתח איתה מערכת יחסים מפוארת. היא יכולה לסמל את כל בעיית חוסר הקשב שלנו ויכולה גם להיות הבלון שנפוצץ בחדווה בסתר. היא יכולה להמחיש בבהירות אכזרית עד כמה אנחנו מסתבכים עם הרעיון הפשוט ההוא של "משמעת עצמית", אילו תקוות נתלות בו וכמה חשיבות אנחנו מייחסים לו. שלא לדבר על מידת החשיבות העצמית שהוא מסוגל למלא אותנו ברגע של סיפוק.
אם ננסה לשמור על גישה זנית בקשר לזה אז אפשר לסכם את הדיון במסקנה שרק עשר דקות ביום הן לפעמים רק עשר דקות ביום. זמן שיכולת או לא יכולת לנצל לטובת רווחתך. זמן שראוי להתעקש עליו ובאותו זמן, לא משהו שראוי להתחרפן בעבורו. משהו שמעניק לנו בכל יום לפחות הזדמנות אחת נוספת להתקרב רגע לעצמנו, למקום הזה שאנחנו עושים הכול כדי לשמור מרחק ממנו.
לאף אחד לא קל להתקרב למקום הזה, גם אם לשבת בשקט זה בשבילו כמו לזלול שקית בוטנים. כנראה, יש כאלה שתופסים את עצמם בתקיפות בעורפם בדרך לשם ויש את אלו שהולכים צעד אחד קדימה ושלושה לאחור.
ליוגה בגן החשמל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם