פיס אנד לאב: יובי מחפש הארה, פרק שני
לונדון. חורף. אל בית הקפה שאני עובד בו נכנס קרישנה, הודי מסתורי שעושה אהבה עם האוכל ופעם בשנה נפגש ביחידות עם הדלאי לאמה. הוא נותן לי ספר שמשקיט את המיינד ההיפר-אקטיבי שלי למשך ששה שבועות
קמדאן טאון, לונדון. אני כאן כבר חודשיים, משתוקק להתפתח בשביליי התודעה. הכסף שהבאתי מישראל מתחיל להיגמר ואני מוצא את עצמי מגשים את ייעודי כבריסטה (בארמן) בבית קפה של ישראלים לשעבר. עבדתי לרוב בבקרים ובערב היינו אני והשותף שלי לדירה, בן הגרעין שלי מישראל, מתנהלים כמו זוג נשוי.
הוא ניסה להרים שם יוזמות עסקיות קטנות ללא הצלחה מרובה, מה שהשאיר לו המון זמן פנוי. אז הוא עשה קניות ובישל אוכל מדהים ומחמם, שהתאים לחורף שהתחיל לתת אז את אותותיו. לאחר ארוחת הערב, כשסיימתי את מדיטציית שטיפת הכלים, היינו מתיישבים בסלון שהיה גם המטבח, חדר האוכל, חדר השינה וחדר האורחים. הוא היה צופה בטלוויזיה ואני הייתי גומע ספרים אזוטריים ופילוסופיים שהפרו את המיינד הבתולי שלי.
שמתי לב שפתאום אני מסוגל לשבת מרוכז במשך שעות ולקרוא, בזמן שברקע נשמעו רעשים של מבטא בריטי כבד שבקעו מהקופסה שהיתה המאהבת של חברי. מה שהיה כל כך קסום בגילוי החדש הזה היתה העובדה שבגיל צעיר אובחנתי כלקוי למידה ובעל הפרעות קשב וריכוז חמורות, ובנוסף לזה זרקו אותי משני בתי ספר כי הייתי שובב הכיתה. עד אז לא הצלחתי לצלוח ספרים אפילו עד עמוד 20, גם באלה שמאוד סקרנו אותי.
כשכבר הייתי שואב את הכוחות לשבת ולקרוא זה היה מלווה בטקס שלם שנועד לחדד את הריכוז שלי. בדרך כלל אפילו הצליל הטורדני שבקע מלחיצה על מתג האור בחדר הסמוך הספיק כדי לקטוע את הריכוז שלי. זה היה, כנראה, הרצון העמוק שלי להרחבת התודעה, שבעבע בתוכי כל כך הרבה שנים (ואולי, מי יודע, אפילו גלגולים) - וברגע שהגיע לרתיחה נפרצו כל ההפרעות הקוגניטיביות והעכבות הפסיכולוגיות מהעבר.
המשמרות בבית הקפה, שמוקם בשכונת המפסטד, לא היו עמוסות מדי ואפשרו לי הרבה זמן פנוי. ייעדתי אותו לעיבוד ולניתוח הרעיונות והתיאוריות הרוחניות שצברתי מקריאה בכתבים עתיקים. הזמנים האהובים עליי היו בערב, כשבעל הבית לא היה בקפה ולמקום הגיעו לקוחות יותר רגועים ונעימים שהיו פתוחים לדיסקים בסגנון אהוד בנאי שהשמעתי ברקע (רוב הלקוחות היו יהודים).
באותה תקופה אהוד הוציא את אלבומו "ענה לי" וחבר שכונה "איינשטין" בגלל עודף באיי.קיו שלח לי עותק חתום מאהוד שנשא את ההקדשה: "ליובל, מי ייתן וכל משאלות לבך יתגשמו לטובה ובמהרה. מקווה שתהנה מהדיסק". ואני, שמשאלות לבי התחילו להשתנות משאיפות חומריות למשאלות מעודנות ומוזרות, צרפתי את כל אורחיי הקפה להנאה.
לפחות פעמיים בשבוע, בעיקר בערבים, נכנס לקפה בחור צעיר עם פנים הודיות מאירות, שנראו צעירות ביחס לגילו הביולוגי. היה לו שיער ארוך, שחור וחלק, כאילו הרגע יצא מפאן אצל הספר. הוא נהג להחזיק בידו מספר ספרים, ולהתיישב בנחת באחד השולחנות. קראו לו קרישנה, ומשהו באנרגיה הרגועה והמיוחדת שלו משך אותי. הוא היה מתיישב ומזמין משקה קל ומשהו לנשנש, ואז שוקע בספרים שלו בריכוז ניכר עד כדי שלא היה נעים לי להגיש לו את השתייה. כשקרישנה היה מקבל את האוכל הוא נהג להניח את הספר שלו במחווה של יראת כבוד ובתנועות איטיות בסגנון טאי-צ'י, כאילו
אם אני זוכר נכון, הארוחה שלו נמשכה קרוב לשעה וחצי. כל ביס היה נלעס בהנאה מספר רב ומדויק של פעמים, מה שנראה מהצד כאילו הוא עושה אהבה עם האוכל בכל פעם שהוא מכניס אותו לפיו. היה לי ברור שיש פה בחור מיוחד, ולאחר כמה שבועות במהלכם התביישתי לתקשר איתו מעבר ליחסים הרגילים של בריסטה ולקוח, אזרתי אומץ והתחלנו לקשקש. ממפגש למפגש השיחות נכנסו לאזורים יותר אזוטריים ומפתחים.
התברר שקרישנה הוא בן לאמא שחקנית בסדרות טלוויזיה בבריטניה ולאבא מתכנת מחשבים בהודו. אחיו היה נזיר בודהיסטי שבדיוק נטל על עצמו שתיקה ובידוד במערה למשך שלוש שנים, לצורכי מדיטציה. קרישנה נהג לבקר בהודו מדי שנה ולהתייחד עם הדלאי לאמה בפגישה אישית, שעל תוכנה סירב לספר לי. הוא התעניין מאוד באסטרולוגיה ובפיזיקה, והיה לוחם האור הראשון שפגשתי בחיי.
בינתיים, בקמדאן טאון, השותף שלי החליט שקר לו מדי ולכן הוא אורז את מיטלטליו וחוזר לארץ הקודש. התוצאה היתה שאני נאלצתי למצוא דירה חדשה תוך שבועיים. אחרי שראיתי שתי דירות בגטו היהודי בגולדרס גריין, בהן שהו ישראלים שבאו לעבוד בעגלות, הסקתי שחשוב לי למצוא דירת סטודיו רחוק משם ולגור לבד, ללא שותפים, כדי להעמיק בהרחבת התודעה וליצור סביבה שהיא שלי בלבד.
תאריך הפרידה התקרב ואני לא הצלחתי למצוא דירה. בתוך יומיים הייתי צפוי להיהפך להומלס. ואז, בזמן משמרת הערב, נכנס אליהו הנביא בדמותו של יהודי מבוגר, רווק וערירי. הוא התיישב על הבר ונראה לי מאוד בודד. כשהגיע כריך חזה העוף שהזמין והגשתי לו קפוצ'ינו עם קצף בצורת לב-תפוח, פיתחתי איתו שיחה במטרה להפיג את בדידותו. הוא התעניין לגביי וששאל איפה אני גר, ומשום מה, בניגוד לנטייתי הטבעית, סיפרתי לו על מצבי. אז הוא סיפר שירש כמה בניינים ברחבי אנגליה והציע, בנדיבותו, לתת לי, בחינם, חדר בדירה. המתנה היתה לא מוגבלת בזמן, עד שאמצא את דירת חלומותיי.
נפרדתי מחברי, שהיה כמו אשתי בחודשים האחרונים, ועליתי על הטיוב (הרכבת התחתית) עם לב שבור ועצוב. יחד אתי היה כל רכושי, שכלל תיק מטיילים מפוצץ ועוד שק גדול וגדוש בכלי מטבח וספרים, ואנחנו נוסעים לגולדרס גריין, לדירה שאליהו הנביא סידר לי. היא היתה, איך לא, מעל חנות ספרים.
עליתי במדרגות הבניין ונכנסתי לדירת ארבעה חדרים. החלל שלה הדיף ריחות טיגון, שנפלטו מהקירות ומהרצפה בגלל שמוקמה מעל לדוכן של אוכל סיני. סגרתי את דלת החדר והתפוצצתי על המיטה; בתוך רגעים ספורים העצב התחלף בדממה והתרגשות עצומה: בשעה טובה וממש מוצלחת אני סופסוף לגמרי לבדי. נער צעיר עם זקן מדובלל ופנטזיות על רוחניות בעיר מטורפת, מפוצצת אנשים, שגורמת לך להרגיש כמו גרגר בוץ לא מתוחכם. אבל זה בדיוק מה שרציתי, ויותר מזה לא הייתי צריך.
ימים ספורים לאחר המעבר קרישנה הגיע לבית הקפה בזמן משמרת הערב שלי. הפעם לא ישב שעות, כהרגלו. הוא אמר שהוא בדרך לפגישה, ושנכנס רק כדי לתת לי במתנה ספר שהוא חושב שאני ממש אעריך. הודיתי לו, על הספר ועל ההקדשה שרשם לי, וחיכיתי חסר סבלנות עד שאגיע לביתי החדש ואשתה את המילים.
באותו לילה נחשפתי לממד אחר בדרכי כמחפש. קצת חששתי מכך שהספר היה כתוב באנגלית, אבל מהר מאד גיליתי, כבר בעמוד הראשון, שנוח לי יותר לקרוא טקסטים אזוטריים הכתובים בשפה זרה. אולי משום שזה לא כתוב בשפת אמי המילים נטולות רגשות ומטענים, ובכך עוקפות את המיינד. זה היה הלילה הלבן הראשון שלי מאז שהתחלתי לנדוד, ורציתי לקרוא עוד ועוד. חשתי שכל אחת מהמילים מתיישבת בראשי כמו במשחק טטריס, ממלאת שטחים בתוכי שספגו בשמחה את משמעותן.
בחודש וחצי הבאים, לאחר אותו לילה, המיינד שלי הפך מקשקשן חסר תקנה לשקט וקשוב. התחלתי להרגיש שהכול רענן וליהנות מאוד מפעולות פרקטיות שעשיתי בעבר רק כדי להתקיים - מצחצוח שיניים ועד בישול. נהגתי לצאת בערבים לטיולים ארוכים ברחבי לונדון, כשעל פניי מרוח חיוך גדול למרות שבחוץ ספרו את המעלות כבר במינוס. נהניתי לשבת ולשמוע בדיסקמן שלי כל מיני דיסקים ששכבו בתיקיה, מעלים אבק. פתאום האזנתי לצלילים חדשים ולמלודיות משונות. הרגשתי שחוויה חדשה עוטפת את חיי, ולמרות שבחוץ כמעט לא נראה אור שמש בפנים הרגשתי בשיא הקיץ.
הייתי מרוכז בחוויה הזאת עד כדי שלא הרגשתי צורך רב לתקשר עם העולם. אבל מה שנסתר מבינתי היה שכמו כל חוויה שבאה בהפתעה, היא גם אומרת יפה שלום ונעלמת. כך מצאתי את עצמי שוב עם המיינד הפטפטן וההיפר-אקטיבי שלי. היה לו כל כך כיף בחופשה שקיבל למשך חודש וחצי, עד כדי שהוא חזר עם מרץ של מישהו ששתה יותר מדי קפאין.
נא להמתין לטעינת התגובות
