ראשי » סגנון » ניו אייג' » מסביב לקוסמוס

יובי מחפש הארה: מיומנו של תייר רוחני

מהדיכאון למקל הזן, מהשכונה החילונית המנומנמת מבחינה קוסמית לחנות קסמים בקמדן טאון, לונדון; משי טובלי לאנדרו כהן, מיבשה ליבשה, וכל הזמן מהדהד בראשו הקואן, "למה, לעזאזל, אני חי?". חלק ראשון במסע

 

לחיים יש דרכים משונות לעורר אדם משנתו, ואם הם ממש חשים כלפיו חמלה הם חובטים באחוריו עם מקל הזן פעם אחר פעם. בתגובה, רוב האנשים גונחים איייי, מסתובבים לצדה השני של המיטה וחוזרים לחלומות הממכרים. אבל אם אחד מאיתנו ממש זוכה בחסד, החיים מתחילים ממש להתקרצץ.

אין לי שמץ של מושג למה הייתי עד כדי כך בר מזל, אבל הזן סטיק של החיים התחיל להצליף בי בגיל מאוד צעיר. וככל שהסתובבתי מצד לצד כך הצטמצמו המרווחים בין ההצלפות, עד שמצאתי את עצמי מקיץ מתרדמה עמוקה שהתחבקה עם דיכאון שחור ואפל, אל תוך מסע ארוך.

בוקר אחד נכנס לראשי ה"קוואן" (חידת זן) "למה לעזאזל אני חי?". מאז הוא התחיל ללוות את המיינד שלי ללא הרף, מחולל בתוכו קרב אגרוף בעל אינסוף סיבובים. אך בכל פעם שהעזתי להתמודד עם השאלה מבלי להתכופף ולהתגונן, לא עלתה כל תשובה ונותרתי בתחושות ריקנות ותסכול.

אבל מהרגע שהשאלה הזאת צצה בתודעתי התחילו להופיע מסביבי משווקים של תשובה. הם היו עטויי זקן וחובשי כיפות ומתחת לשרוואלים שלבשו בצבצו שולי ציציות. השרוואלים, יחד עם העיניים של רובם, שניכר בהן שעדיין לא התאוששו מכמות העשבים שהם צרכו – העידו שחזרו לאחרונה מן המזרח.

גדלתי בשכונה חילונית, מנומנמת מבחינה קוסמית, ובעלי הזקן, שנחתו פתאום בישיבת החוזרים בתשובה שמתחת לביתי, היו נוף חדש. הם סיקרנו אותי ומצאו חן בעיני. מצאתי את עצמי מתחבר איתם ומבלה לילות ב"התוועדות". הם היו לוגמים עוד ועוד "משקה" (וודקה) ואני הייתי מנסה לפצח את הקואן שבראשי, שואל אותם לשם כך המון שאלות בלי להתעייף. זו היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי באנשים שטענו שהם חיים חיי רוח, תחת רבי עם אג'נדה מכשפת.

אז החלטתי לתת צ'אנס. התחלתי להניח תפילין ולנסות לאכול כשר, נסעתי לשיעורי תורה וכתבתי מכתבים לרבי, שעזב את גופו לפני שנים, וגם עשיתי שבת כהלכתה אצל חבר דתי בצפת. אבל משהו היה חסר. כל הזמן הרגשתי

שהם כמו כבשים שהולכים אחרי רועה ומדקלמים לי דברים שהרבי הזה או ההוא אמר; שהם נטולי דעה או סמכות משלהם.

האיתות הכי גדול בשבילי היתה סוגיית ההפרדה בין אדם לאלוהים שהם נטו לעשות, דבר שלא התחבר לי למרות כל הטיעונים המשכנעים. החשק והסקרנות לגבי הדת החלו לדעוך, והחלטתי שבשביל להרחיב ולהעמיק את רצוני בסיפוק תשוקותיי ההוליסטיות, דבר שנראה הזוי ומוקצה בסביבה הטבעית שלי ובגילי, אני חייב לעשות לעצמי את פרשת לך לך (לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.)

בתגובה סדרו לי החיים, בהומור השנון שהם מפגינים לעתים, שיחת טלפון מלונדון מבן גרעין שחלק איתי דירה במהלך שנת השירות. הוא טען שהוא יכול לסדר לי עבודה בתור בריסטה (בארמן) בבית קפה ברחוב אוקספורד. ומכיוון שבחצי השנה האחרונה התפרנסתי מתודעת הקפאין, כלומר עבדתי בבית קפה מקומי, חשתי שאני חייב לנסות לעשות קריירה בינלאומית בתחום. אז רכשתי כרטיס טיסה פתוח לשנה.

יום לפני מועד הטיסה, אחרי שסידרתי את כל הבירוקרטיות והפרידות הנדרשות, נשארתי עם 200 ש"ח והחלטתי לקנות בהם ספרים. נכנסתי לחנות וברגע שראיתי את הספר "בוקר טוב עולם - 20 מורים רוחניים על החיים ועל הארה" של שי טובלי, מייד הרמתי אותו וידעתי שאני חייב לקחת אותו איתי. לא היה לי מושג מה זאת הארה, אבל משהו מאוד חזק בי הרגיש שהספר הזה נכון.

ואז מצאתי את עצמי בלונדון, בקמדן טאון, בתוך חודש של בטלה. העבודה שהובטחה לא הוגשמה. בדירת החדר, בחורף הלונדוני, כשהיה לי שפע של זמן לקרוא את הספר, שכבר בהקדמה שלו הרגשתי כמו ניאו ששומע על מורפיוס והמטריקס, למדתי להגדיר באופן חצי מודע את מה שהרגשתי כל החיים :אני "סיקר" (מחפש רוחני).

בהשראת הספר התחלתי, מתוך גישה מאוד תמימה וילדותית, לשחרר את הקואן שליווה אותי ולחשוב, לחלום ולפנטז על הרעיון שהיה לי לגבי אותה הארה מסתורית. התחלתי לשים עין על טקסטים ניו-אייג'יים ונהניתי לשוטט בסופי שבוע בשוק בקמדן טאון, שהיה מוצף בסוחרים רוחניקים ובריחות קטורת, והזכיר קצת בקסם שלו את האנרגיה של המזרח שפגשתי שנים לאחר מכן.

אהבתי לשבת בבית קפה מסוים במרכז השוק, בקומה שנייה. מתחתיו היתה חנות של מוזיקת טראנס שמדפיה אוכלסו בצפיפות בספרים ניו-אייג'יים ובאוכל אורגני. דרך מודעה שראיתי שם הגעתי ל"סאטסנג" (מפגש עם האמת) ולמפגש הראשון בחיי עם אדם "מואר", שהיה גם אחד המורים הרוחניים הידועים והמשפיעים של דור החופש הבלתי מוגבל: אנדרו כהן.

כמעט כלום. זה מה שזכור לי מהמפגש, מלבד זה שכהן עשה עליי רושם של אדם מוזר כשהוא פיזז על הבמה עם השפם והסגנון הייחודי שלו, שכלל חליפת עסקים מיושנת, סנדלים וגרביים. הוא גם ענה על שאלות, אלא שבתור מחפש מתחיל התקשיתי להבין את השפה ה"מוארת" ובלאו הכי את רוב התוכן. 

מה שכן זכור לי בצורה מאוד בהירה היה משפט אחד שכהן אמר. המשפט לווה בחיוך המתנשא שלו, והוא ליווה אותי לאורך כל המסע המדהים לשחרור המיינד שעברתי מאז. הוא אמר: "מי שבאמת רוצה להתעורר ומוכן לעשות הכול בשביל זה יצליח בוודאות". משהו בסמכותיות שמתוכה אמר את זה, ואולי גם ברצון העז שלי להגשים אותו, נחרת בתוכי. בבוא העת העניק לי המשפט הזה נחת ושלווה שאפשרו לי להמשיך וללכת בדרך. זוהי הדרך שנראית לפרקים משוגעת וחסרת הגיון, דרכו של המחפש הרוחני.

מה שהעצים את הכוח של אותו משפט היה העובדה ששמעתי אותו בעבר, בגרסה קצת שונה, בדוֹגוֹ לאומנויות לחימה של איציק פרנקו. בגיל 13 נחשפתי לעולם אומנויות הלחימה, וברגע שרגלי דרכה על המזרון המיוזע הרגשתי שהגעתי הביתה. הידיעה הצלולה הזאת חזרה בדרך דומה עוד פעמים בודדות בחיי לגבי מקום, אישה או פרויקט, ופעם אחת, רק שנים אחר כך, בהקשר של המסע הרוחני.

במשך שנים התאמנתי לפחות ארבע פעמים בשבוע בלחימה משולבת ואיציק נהפך, חוץ ממאמן, גם למורה דרך ומחנך. בפרספקטיבה לאחור אני יודע שללא התרומה המנטלית של אומנות הלחימה, לא היו לי העיניים, האומץ והבשלות הדרושים כדי לפסוע לבדי בבטחה אחרי שאהבה נפשי. אנשים נוטים לבלבל ולשייך אומנות לחימה לסרטים יפניים, לסמוראים קשוחים ולאלימות, אבל מי שמעמיק בתחום בכנות ונופל לו האסימון, מבין שזוהי דרך חיים וכלי מנטלי שמעצים ומעודד הגשמה עצמית.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...