ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

מתלבטת סדרתית: סיפורים מגלגולים אחרים

אתי לא יודעת לשחק אותה. היא מרובת כישרונות, תארים אקדמיים והצעות לג'ובים מפתים, אבל לא מצליחה לפתח קריירה משמעותית. איך זה קשור לאירלנדית קשת יום מהמאה ה-18 ששמה קץ לחייה?

דני שגב | 15/12/2009 15:00

בסוף היא קפצה מהצוק. אתי אילוסטרציה: sxc

ההיגיון מאחורי התנסויות אנוש נראה מוזר אם לא מבחינים בעקרונות שעל פיהם נשמה פועלת הנשמה ולומדת את השיעור שלשמו הגיעה לכאן. אחד מהם הוא הלימוד דרך הקוטב המהופך: נשמה שהיתה פעילה מאוד ועסוקה אך ורק בעשייה, עשויה לחוות בגלגולה הבא חיים מופנמים מאוד, שרובם התכנסות לחוויה פנימית. לעתים אנו נעים כמטוטלת בין שני הקטבים, עד שנלמד לאזן ביניהם - כי השיעור הנלמד הוא להתמקם באמצע ולא להקצין באף כיוון.

כזה הוא סיפורה של אתי, אישה רבת כישרונות בתחילת שנות ה-40 לחייה, אשר גיוון האפשרויות העומדות בפניה לניצול כישוריה גורם לה ללכת לאיבוד והיא מוצאת את עצמה מתלבטת כל הזמן. בלימודיה באוניברסיטה בחנה כיוונים שונים: בתחומי מדעי הרוח, מדעי החברה, לימודי שפה וחקר הלשון - ובכולם הצטיינה. אם תבחר בכך תוכל להתפתח בכל אחד מהתחומים, אך היא ממשיכה להתלבט. מה גם שבמקביל הוצעו לה משרות ציבוריות מעניינות בתחום החברתי, כי להתקדם שם פירושו לוותר על הדוקטורט (שני תארים שניים כבר יש לה במדעי החברה...) מה לעשות?

השיחות איתה מתאפיינות בהצגת האפשרויות שעליהן תוותר אם תבחר באחת מן הדרכים. "אבל אם אלך על ההצעה לעבודת הדוקטורט שלי שהיא כבר מאוד מגובשת", היא אומרת, "מי יבטיח לי שהג'וב הנוכחי שלי יישמר לי? יש יתרונות רבים בניסיון ובאופציות הקידום הכלולות בו. אנשים אומרים לי שלא עוזבים מקום כזה". "אז לכי על זה", אני בוחן אותה. "ומה עם הדוקטורט? לא כל יום מקבלים הזדמנות כזו ישירות מראש החוג. הוא ממש חם עליי ועל הנושא שבחרתי".

ובכן, ברור שהנושא המרכזי בחייה של אתי הוא התלבטות. בראיון הראשוני ניכר שהצורך להתלבט הוא מהותי אצלה, על אף שהיא מציגה אותו כבעיה. "את ממש אוהבת להתלבט, מה?" אני שואל אותה. "האמת היא שכן", היא עונה. "חברותיי קוראות לי "אתי מתלבטי".

אל הקוטב השני

במסע ההיזכרות העמוקה חווה עצמה אתי כאישה מבוגרת, כבת 50, קשת יום, בתקופה הנראית כמאה ה- 18 בצפון אירלנד. חייה כרוכים בעוני בסיסי. היא גרה בבית עלוב ולגופה בלויי סחבות, והיא שרויה כל העת בתנאי קור שאין לה יכולת כלכלית להתגונן מפניו. וכל זה מתקיים בתוך חוסר כל תקווה לשינוי. זו משפחה ממעמד נמוך: היא מגדלת את ארבעת ילדיהם ובעלה מתפרנס בדוחק ככורה פחם.

אז מנחית הגורל את מכה חדשה, כאילו אין די בקשיים שחוותה עד כה: בעלה נהרג בתאונת מכרות והיא נותרת אלמנה ללא מקורות פרנסה, עם אחריות לגידול ארבעה ילדים. היא מצליחה לשרוד איכשהו כמבשלת במטבחו של בן המעמד הגבוה, ובמקביל מתפרנסת מכל מיני עבודות מזדמנות. אך בכך אין די כדי לספק את צורכי הקיום הבסיסיים של המשפחה.

אתי של המאה ה-18 לא רואה כל שביב של תקווה באופק - לא אם תמשיך

לנסות להתפרנס כך, ולא באמצעות קשר עם גבר מפרנס אחר, שייקח אחריות על משפחתה. במעמדה הנמוך ובמצבה הכלכלי מי ירצה בה? הייאוש משתלט עליה, ובאחד הימים היא מחליטה לשים קץ לחייה, בקפיצה אל הים מן הצוקים הגבוהים שלחופי אירלנד.

המחשבה העקשנית שליוותה אותה כל הימים האלה וחזרה כמנטרה במוחה גם בעת קפיצתה אל מותה היתה: "לא הותירו לי כל ברירה. לאישה במצבי אין כל ברירה. אין כל אופציה אחרת".

ואמנם, זו המחשבה שהובילה אותה להתנסות בקוטב ההפוך לגמרי בחייה הנוכחיים: אישה החיה בתקופה המציעה אפשרויות רבות לאישה לבנות עתיד ולהתפרנס, אם רק תרצה. היא עדיין רווקה ללא ילדים, ואין בדעתה להתקשר בקשר נישואין מחייב לפני שתשלים את משימותיה האישיות ותבנה לה מעמד כלכלי משלה. היתה רק בעיה אחת: ריבוי אפשרויות משמעו התלבטות אינסופית.

חסרה פואנטה?

אך נראה שעצם ההיזכרות באותם חיים חסרי סיכוי עשתה משהו לאתי של המאה ה-21. משהו באנרגיה שלה השתנה. אולי זו תחושת הפרופורציות, אולי הופיעה הכרת תודה לאיזושהי חוכמת יקום שיודעת להוביל אותה למקומות שירפאו את נשמתה מן הטראומה הנוראה, מתחושת העליבות, מהאשמה שחשה מול ארבעת ילדיה.

יהיה ההסבר אשר יהיה, אתי חשה שמחה על האפשרות להתלבט ועל האופציות שהחיים מזמנים לה, ועוד יזמנו לה. מעניין איך תחוש לכשתגיע לגיל חמישים.