לא נותן הכול בשבילך: הגבולות הנחוצים של הנתינה
שלי ברעם בודקת את אחד הבון-טונים הגדולים של עולם הרוח - ערך הנתינה, ומוצאת שכאשר היא נעשית בניגוד לרצון או מעבר ליכולת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו לבסוף בתוך ניכור פנימי עמוק
נתינה לזולת היא ערך שכולנו גדלים עליו ואחת התכונות העילאיות בה מחזיקים בני האדם. כולנו מכירים בכך שההיחלצות לעזרתו של האחר בשעת צרה, ההכלה והתמיכה שלנו זה בזה מאפשרים לנו לחיות יחד כקהילה אנושית מיטיבה.
דתות ומסורות רבות מקדשות את הנתינה כערך עליון, העומד לעתים גם בסתירה לצרכינו האישיים. לא אחת פגשתי בטענה שעלינו להירתם לעזרה גם כשאין בנו רצון, אנרגיה וכוח, משום שנתינה באשר היא ממלאת את הנותן בחסד ובאהבה ומאפשרת לו לגלות בתוכו כוחות ויכולות שלא ידע על קיומם. אסכולות שונות אף מדגישות בפנינו כי אין דרך אחרת: רק במידה שנלמד לתת מעבר לכוחותינו נוכל לגדול, להתחזק ולהתפתח מבחינה רוחנית. נילחם בנרפות שלנו ונוכל לה, ואהבה רבה יותר תיכנס אל חיינו.
דברים אלה נכונים ללא ספק, אולם האם הם נכונים באופן גורף? האם נתינה וסיוע לאחר מיטיבה איתנו תמיד? והאם ייתכן כי אימוץ הנחות מסוג זה, והפיכתנו למקור נתינה – בלתי נדלה לפעמים – אינה מחבלת ביכולת שלנו לשמור אמונים לאני שלנו? ועוד שאלה נשאלת: האם יש במחויבות לזולת על חשבון הצרכים האישיים שלנו יכולת אמיתית להעצים אותנו ולמלא אותנו לאורך זמן?
אני טוענת שניתן להבחין בין שני סוגים בסיסיים של נתינה: נתינה ממלאת ונתינה מחסירה. נתינה ממלאת היא זו אשר אנו מקיימים בחפץ לב ומתוך חופש פנימי. נתינה הגורמת לגוף ולנפש שלנו להתמלא בשמחה ספונטאנית כשאנחנו מסייעים לאחר, אפילו אם לפעמים המטלה שאנו נדרשים אליה היא בלתי נעימה, קשה ותובענית.
נתינה ממלאת מכילה בתוכה את החוויה של נתינה אמיתית, שיש בה אהבה וחמלה כלפי הזולת, ויש בה גם אהבה וכבוד כלפי עצמנו. בנתינה מסוג זה אנחנו מייצבים בתוכנו את החוויה הפנימית שלנו כאנשים חיוביים, מיטיבים ואוהבים, ונהנים מן היכולת הנפלאה הטמונה בתוכנו לעזור ולסייע לאחרים. כשאנו נמצאים בנתינה ממלאת אנו, כמו האחר, יוצאים נשכרים. תמיד.
ואולם, לצדה של הנתינה הממלאת קיימת, בעיני, גם נתינה מחסירה. זהו מצב שבו אנו כופים על עצמנו לעזור לאדם אחר, מצב שבו אנחנו מפנים עורף לעצמנו ולצרכים הרגשיים והפיסיים שלנו ומעדיפים לנהוג על פי נורמה פנימית או חיצונית נוקשה שאימצנו: אנו מחייבים את עצמנו לתת גם כשאנחנו מרגישים שאנחנו פשוט לא יכולים. נתינה מחסירה, בניגוד לנתינה ממלאת,
מה גורם לנו להיות במצב של נתינה מחסירה? אני חושבת שקיימות שתי סיבות עיקריות לכך: האחת היא חוסר היכולת שלנו לסמוך על עצמנו ועל התחושות שלנו. רבים חושדים בעצמם בעצלנות, ומאשימים את עצמם בחוסר אהבה לזולת ובאטימות. כתוצאה מכך הם נחלצים שוב ושוב לעזרה, גם כשהם נטולי כוח. הסיבה השנייה היא הפחד שמא יחשבו שאנחנו "סרבני נתינה" או "סוציומטים", שמא לא נהיה אהובים אם לא נעזור, או שנאכזב את האחרים שציפו מאיתנו לעזרה - ואז נצטרך להילחם בדימוי השלילי שייווצר כלפינו אצל האחרים ובתוכנו.
אמנם, הצורך שלנו להיות אהובים ולסגל לעצמנו תדמית של "אנשים טובים" הנותנים מעצמם בכל זמן הוא ברור, אלא שלנתינה מחסירה לאורך זמן יש מחיר אישי כבד: היא יוצרת בתוכנו ניכור פנימי עמוק. נתינה מחסירה גורמת לנו להדחיק ולהתעלם מן הרגשות שלנו, מעגנת בתוכנו את התחושה שאין בתוכנו מי שיקשיב לנו ושאין לנו זכות בחירה. תחושה זו עלולה במשך הזמן לגרום לתופעות נפשיות קשות של דכדוך ודיכאון.
במקרים אחרים, כשאנחנו לא מצליחים להגיד "לא" כשמבקשים מאיתנו עזרה, אבל חוששים לנטוש את התדמית שיצרנו כאנשים טובים ומסייעים, אנחנו מוצאים את עצמנו נמנעים בהדרגה מקשר עם אנשים שייתכן שיזדקקו לעזרתנו. אנחנו מתחילים "לסנן" אותם בטלפון, וכל קשר איתם מתחיל להיחשב בעינינו כעול: אנחנו נכנסים למצב של כוננות מתוך חשש שמא יבקשו מאיתנו עזרה, וניאלץ להיענות להם בניגוד לרצוננו. ישנם אנשים אשר חוסר היכולת לסרב גורם להם לקושי רב כל כך, עד כדי שהם מעדיפים להמעיט בקשרים חברתיים.
אז מה עושים? לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לתת במידה שתכבד אותנו ואת היכולות והצרכים שלנו. בשיר השירים נכתב: "אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו". [שיר השירים ח' פס' ז] ולמה? כי נתינה אמיתית אינה כרוכה בוויתור על העצמי, והנותן את כל כולו ללא גבול אינו מעורר הערכה.
לכן אני חושבת שעלינו ללמוד לסמוך על עצמנו מתוך כנות ויושר, ולשאול את עצמנו בכל פעם שאנחנו רוצים או מתבקשים לעזור לאחרים: האם אני באמת יכול/ה או לא? האם יש בתוכי עכשיו נתינה ממלאת או מחסירה? - וללכת עם האמת הפנימית שלנו. להאמין לעצמנו, לתמוך בעצמנו מתוך אהבה וללמוד לשמור על עצמנו. להתחבר למציאות ולהבין שאנחנו בני אנוש, עם כוחות פיסיים ונפשיים מוגבלים, ולציין בפני עצמנו שסירוב לאחֵר מתוך הקשבה עצמית אינו הופך אותנו לאנשים חסרי מצפון או לאנשים לא רוחניים, אלא להיפך.
שלי ברעם מורה רוחנית ומטפלת קלינית מוסמכת (M.A), המטפלת במגוון בעיות רגשיות ומסייעת במציאת נתיב חיים רוחני.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
