הבלוטה עושה קונצים: מיומנה של רווקה שרוצה ילד
אחרי שוויתרה על הורות משותפת עם בחור הומו, ואחרי המתנה מייגעת בת חצי שנה, שרון ארזי הגיעה סוף סוף לבנק הזרע. בעודה מתלבטת בין אשכנזי נמוך למרוקאי גבוה הודיע לה הרופא על דחייה נוספת. אכפת לו שהיא כבר בת 37? לא ממש
כבר מזמן לא הייתי כאן. ידעתי שהמסע שלי להבאת ילד לעולם ללא בן זוג יהיה ארוך, אבל לא ידעתי עד כמה. השלב הארוך ביותר עד כה היה, כנראה, זה שלא צריך לפעול בו, אלא רק לחשוב, לעבד רגשות, להתכונן נפשית לשינוי גדול מאוד בחיים ולוותר על החלום של בן זוג - להגיד שלום לתמונה הקסומה שבה הגבר שלי מחזיק את העולל בזרועותיו ודודות וסבתות משני הצדדים דנות ביניהן למי הוא יותר דומה. אם הילד שלי לא יקבל את האף שלי, אף אחד לא יידע ממי הוא קיבל את האף שיש לו.
השלב השני היה בחינה של הורות אלטרנטיבית. אחרי תקופה, לא מאוד ארוכה, של פגישות עם הומואים והיכרות מסוימת עם עולמם, הבנתי שזה פשוט מסובך מדי. בשבילי.
השלב הבא היה פשוט תקופת המתנה. לא לקח לי הרבה זמן עד שהתקשרתי לבנק הזרע, אבל נוכחתי שההמתנה לתור לוקחת כחצי שנה כמעט. במהלך החודשים האלה ביצעתי שורה ארוכה של בדיקות דם ושתן ואפילו התחלתי לצרוך תוספי תזונה לראשונה בחיי.
היום הגדול הלך והתקרב. בינתיים, כמו בשלבים האחרים של הטיול הממושך אל עבר ההתעברות, עדיין קיוויתי שאפגוש מישהו שירצה להיות שותפי לחיים ואבי ילדיי, אחד כזה שיהיה אפשר להגיד לו, "תעשה לי ילד!" בלי שזה יהיה טוקבק. זה לא קרה, בין היתר בגלל שלא באמת הייתי מכווננת לשם.
סוף סוף התאריך שסומן ביומן בהמון עיגולים הגיע. השכמתי קום, הצטיידתי בערימת הניירות שמאשרת שבריאותי תקינה, שיש לי מספיק ברזל בדם ושאין לי על הכרומוזומים מחלות גנטיות מפחידות במיוחד. אספתי את נילי, חברה שהתמנתה להיות מחזיקת היד שלי, ונסעתי לבנק הזרע, להלן "הבנק".
משום מה בתי חולים הם מקום שקשה להתמצא בו. "איפה בניין א'?" שאלנו את השומר. "מה את צריכה?" "את בניין א'", השבתי לו. "תגידי לי איזה רופא את צריכה ואני אגיד לך בדיוק לאן ללכת", הוא התעקש. אני בדרך כלל מפחדת מאנשים עם אקדח, אבל הפעם התעקשתי: "אני חייבת להגיד לך למה באתי לכאן?" "אה, בסדר", נפל אצלו איזשהו אסימון. "את צריכה רופא נשים. מה הבעיה להגיד? זה ישר וימינה". הלכנו ישר וימינה, תוהות אם הייתי צריכה לומר לו, "שמע, אחי המאבטח, אני רווקה בת 37 ובאתי לכאן כדי לקבל תרומה מבנק הזרע. לפני שתגיד לי איפה זה, אשמח לשמוע את דעתך - מה עדיף, אשכנזי נמוך ובלונדיני או מרוקאי גבוה עם נמשים?" אני מתכוננת לעוד כמה סיטואציות מביכות כאלה בחיי.
הבנק, ששמו הרשמי הוא "המכון לחקר פוריות הגבר", הוא מקום מעניין. כשהגענו המתינו לפגישה עם הרופא בעיקר נשים, אבל היו שם גם כמה גברים. האם הם תורמים? האם הם סובלים מאי פריון? ברור שאי אפשר לשאול. גם הנשים לא משוחחות ביניהן. רובן. אל כיווננו דווקא שעטה מישהי, שבלי להתבלבל שאלה מיד את נילי, "אתן זוג לסביות?" "לא", נילי ענתה לה, "ואת?" התשובה הייתה כן. היא בת 41 והיא שם, לדבריה, בגלל לחץ חברתי. עוד בחדר ההמתנה: זוג דתי שנראה אוהב מאוד, אמא ובת, אישה עם אסרטיביות יתר מהסוג שפוגשים בכל חדר המתנה, כזאת שמנסה לנהל את התור, זוג נשים במראה טום בוי לסבי שלא הפסיקו ללכסן מבטים אל הנוכחים ולהתלחשש. תורי הגיע.
בחיל ורעדה התיישבתי מול הרופא. בגאווה של ילדה שעשתה את כל שיעורי הבית פרסתי מולו את דפי הבדיקות שעברתי. הוא בחן אותם אחד אחרי השני, הנהן ותייק, תייק והנהן. פאוזה מקפיאת דם התרחשה כאשר הגיע אל הדף שמספר על
הבדיקה החוזרת הראתה שהחריגה הצטמצמה אבל עדיין קיימת. רופא המשפחה רשם לי תרופה. התחלתי לבלוע כדורים ונסעתי לשבועיים לקנדה, לטייל ולעכל.
נא להמתין לטעינת התגובות
