מלחמות קורות בעורף: מטאפיזיקה של מלחמה
השנאה בעולם מתגברת, אחמדינג'אד עושה גלים, החיזבאללה מתחמשים וביבי מאשים. התיאוסופיה גורסת כי לו בני האדם היו מקבלים את האחדות כטבע הפנימי של הכול, המצב במזרח התיכון לא היה משתבש
הבסיס לתורות התיאוסופיות הוא האחדות והקדושה של כל הקיום. אחדות זו מבוטאת בדתות המונותאיסטיות כאמונה באל אחד בלבד. בדתות אלה מתכוונים בדרך כלל אל היהדות, האסלאם והנצרות, כששתי הראשונות הן, כמובן, הדתות הנפוצות בישראל ובאזורים המקיפים אותה. יחד עם זאת, נראה כי רבים מחסידי הדתות הללו אינם מבינים כי אפשר שכל שלוש הדתות מתכוונות לאותו אל.
התיאוסופיה והפילוסופיה מתקדמות צעד נוסף לפני הדתות הללו, ומלמדות לא רק שיש אחדות אחת, או אל אחד ביסודן, אלא גם שהאל הוא הכול, שכל יצורי האנוש וגם כל היצורים החיים האחרים הם אלוהיים בטבעם הפנימי ביותר.
יחד עם זאת, מה שאנו רואים בעולם היום נראה ככל דבר מלבד אלוהי. אנחנו מבחינים באי-צדק, ברודנות, בשחיתות, בפשיעה, בטרור ובמלחמות. אולי נשאל: "איך ייתכן שהכול אלוהי? איך יכול להיות שהכול אחד?" זאת משום שאנחנו רואים רק את ההופעה החיצונית של הדברים ולא את המציאות הפנימית, מאחר שבמצב התודעה הנוכחי שלנו גם אנו איננו אלא ההופעה החיצונית של מה שאנחנו באמת. האחדות שבין כל היצורים והדברים נמצאת עמוק בפנים, ואל המציאות הזאת, אל ההוויה האמיתית שלנו, נחזור יום אחד באופן מודע.
אנחנו וכל היצורים החיים נמצאים במסע עלייה לרגל. העצמי הרוחני שלנו צולל אל תוך עולם החומר, במטרה לעבור התנסויות מסוימות בחיים ארציים רבים ולחזור אל טבעו המקורי, עם שלל עשיר של חוויות. הרעיונות של היוולדות חוזרת, קארמה ואבולוציה מעצבים חלק מהשקפת החיים התיאוסופית, מסבירים הרבה ממה שנראה בלתי צודק.
במידה שאנשים יוכלו לקבל הסברים כאלה, ייתכן שלא יחשבו עוד שהם ואחרים סובלים שלא בצדק, וכך עשוי להסתלק גורם עיקרי למלחמה ולסכסוך. מקרה דומה, שנוגע במיוחד לאלה המאמינים ביהדות, הוא זה של איוב בתנ"ך: אדם קדוש, ישר וטוב, שסבל מכת גורל אחת אחר השנייה, שהתייחסו בבירור לעוולות שנעשו לפני זמן רב. המקרה של איוב נבחר על ידי הפסיכולוג השוויצרי קארל גוסטב יוּנג כמייצג התקפה ארסית על אלוהים!
לו אנשים היו יכולים לקבל לא רק את חוק הקארמה כחוק של הצדק המוחלט והמושלם, אלא גם את קיומה של האחדות כטבע הפנימי ביותר של הכול, הם
מחקרים עיוניים הם טובים ונחוצים, אך עליהם להיות הבסיס לביצוע, ומשמעות הביצוע אינה רק פעולותינו אלא גם מחשבותינו, רגשותינו, מניעינו ותגובותינו. כך שאפשר יהיה להתגבר על התורה האכזרית והביצוע של "עין תחת עין ושן תחת שן". הצהרה ידועה של ארגון האומות המאוחדות (האו"ם) אומרת כי "המלחמה מתחילה במחשבתו של האדם", ו"אדם" משמעו כל אחד ואחת מאיתנו.
אך בחזרנו אל המצב במזרח התיכון, שם קיים מתח בין מאמיני היהדות למאמיני האסלאם, הבה נזכור מה שהתיאוסופיה אומרת על הדתות השונות. ונקודת ההשקפה התיאוסופית על הדתות היא, שכמו לכל הישויות, לדתות יש מקור משותף אחד, והמקור הזה הוא אלוהי.
ד"ר אנני בזאנט, שהייתה בעבר נשיאת התנועה התיאוסופית, אומרת בהקדמה לספרה "החוכמה הקדומה" (The Ancient Wisdom), שקיימות שתי תיאוריות לגבי מקור כל הדתות. האחת, שאותה היא דוחה, מצהירה שהדתות התפתחו במקור מצורות של אמונה בקיום נשמה בכל דבר בטבע (animism) ומהערצה עיוורת של השמש והכוכבים שנבעה מההבנה הלקויה של תופעות הטבע. כל אלה הובילו להאנשה של כוחות הטבע וליצירת מיתוסים וסמלים מקודשים.
התיאוריה השנייה היא שתורה מקורית אחת נגלתה על ידי המייסדים הגדולים של הדתות, ושונתה רק כדי שתתאים לנסיבות של העמים שעבורם נועדה בזמן ובמקום מסוימים, אך ההוראות הבסיסיות היו זהות. "לכל דת יש ייעוד משלה בעולם, היא הותאמה לעמים להם ניתנה ולסוג האוכלוסייה שאליה היא צריכה לחדור..." ד"ר בזאנט מוסיפה: "הכישלון לראות זאת מוביל לביקורתיות בלתי צודקת" וגם, נוכל להוסיף, לגרוע מזה: לנידוי ולרדיפה, פסיכולוגית ואפילו פיזית.
אילו גורמים משותפים יש לדתות השונות (שמאוחר יותר אבדו חלקית)?
1. מקור אלוהי אחד, שליט ותומך, רוח אלוהית אחת, או אולי אידיאל אחד: האל האחד של הדתות המונותאיסטיות (יהווה, אלוהים, אללה); אבל גם פאראברהאמאן של ההינדואיזם; הטאו של הטאואיזם; בבודהיזם נירוואנה, הים הזוהר האחד שאליו נמוגים, או הופכים למימיו, כל אגלי-הטל.
2. מייסד או מורה: משה, הנביאים ומוחמד שייכים למזרח התיכון; במערב, באופן כללי, ישו המשיח (כרייסט); ברוב חלקי הודו והמזרח, קרישנה, מאהאווירה, הבודהא, גורו נאנאק ואחרים.
3. ישויות קדושות החיות חיים מקודשים ועוזרות לאחרים בחייהן, בתורותיהן, ואפילו בשתיקתן....
4. האפשרות להיות כמו הישויות האלה, לנהל חיים מקודשים במנזר או מקום התבודדות, או בחיי יומיום.
5. קיומה של דרך רוחנית, למשל דרך הקבלה, דרך המיסטיקה הנוצרית, הדרך הנאצלת בעלת שמונה החוקים של הבודהיזם, הנתיב של הראג'ה יוגה לפי סוטרות היוגה של פטאנג'אלי; נתיבי הבהאקטי, הג'נאנה והיוגה קארמה בהינדואיזם, והדרך הסוּפית באיסלם.
6. וגם – כהכנה לחיים שכאלה – קוד מוסרי, שלעתים קרובות כרוך במצוות"עשה", ובמצוות "אל-תעשה" כמו עשר הדיברות ביהדות ובנצרות, הפַּנצַ'נִילָה (Panchanila) בבודהיזם, יאמה וניאמה (Yama and Niyama) בהינדואיזם. ההוראות האלה, אם פועלים לפיהן, נוטות להפחית אנוכיות ולעודד אהבה והבנה.
מה קרה לתורות הגדולות הללו, שהופצו במטרה לעזור לאנושות ולכל היצורים? האם לא פירשו אותן שלא כהלכה ועשו בהן שימוש נלוז? המשמעות המקורית של ג'יהאד באסלאם הייתה מלחמת קודש לא נגד אויב כלשהו מחוצה לנו, אלא נגד אויב מבפנים. נגד האנוכיות שלנו, הפנאטיות שלנו ואכזריותנו. יש לכך מקבילה מעניינת בבהגואדגיטה: ארג'וּנה בשדה הקרב מתעמת עם צבא עוין שאליו שייכים קרובי משפחתו, חבריו ומוריו, כלומר ארג'ונה צריך לערוך מלחמה נגד הנטיות האנוכיות והשליליות של עצמו.
מדוע ואיך הידרדרו תורות אלה, שהיו במקורן טהורות ואלוהיות, והרחיקו עצמן מן המשמעות הבסיסית שלהן ומתכליתן? השינויים האלה התרחשו בשל בורות שהובילה לאי-הבנות, ובשל חמדנות, למשל לכוח או לעושר. תורות במזרח הושחתו בעיקר על ידי אמונות טפלות, ובמערב על ידי דוֹגמַטיזם (הלכתיות נוקשה). אמונות טפלות נפוצות בהינדואיזם, ודוגמטיזם בנצרות, אבל יש דתות שאינן פטורות משתיהן.
מהי אמונה טפלה? דוּגמה אפשר לראות בסיפור הבא, שסופר על ידי אנתוני די-מֶלו: בארץ רחוקה מסוימת, עצים היו נדירים והיה קשה להשיג פירות. אז נֶאֱמַר שאלוהים ציווה כי אל לו לאדם לאכול יותר מפרי אחד ביום. החוק נשמר במשך מאות שנים, אך בסופו של דבר המדענים היו מסוגלים להשקות את המדבר, והעצים היו כפופים מעומס הפירות שעליהם, אבל הרשויות המשיכו לכפות את חוק הפירות. כל מי שהצביע על הטיפשות שבכך נחשב לעבריין, שמונחה על ידי רוח הגאווה של ההיגיון וחסר אמונה והכנעה.
אי אפשר היה לעשות דבר כדי לשנות את החוק מפני שהנביא, שטען כי קיבל אותו מאלוהים והיה עשוי להיות הגיוני מספיק כדי לשנות אותו, כבר מת מזמן. כתוצאה מכך, היו אנשים שבזו בפומבי לחוק, לאלוהים ולדת. אחרים עברו עליו בלב כבד. הרוב דבקו בו מתוך פחד.
ומהו דוֹגמַטיזם? מאחר שהמחשב (mind) שלנו אינו מסוגל להבין מסתורין מעמיקים, אבל סקרן ופעיל יתר על המידה ומחפש ללא הרף בטחון באמונה, אנחנו מקטינים את המסתורין למידה שלנו. נֶאֱמַר: "אם ההר אינו בא אל מוחמד, מוחמד חייב ללכת אל ההר". מאחר שאנחנו חושבים שההר לא יבוא אלינו, אנחנו מנסים ללכת אליו, אבל איננו יודעים את הדרך. אז אנחנו דבקים בנתיבים המוכרים לנו, ואולי לא מגיעים כלל אל ההר. זאת ועוד, אנחנו סוחבים מטען כבד מדי, למשל, הדימוי של אלוהים. אבל "איש לא ראה אלוהים מעולם". דוגמטיזם משמעו להכריח אחרים לדבוק בהשקפות קצרות הרואי שלנו. האם לא יכולנו להניח להם להחליט בעצמם?
שמעתי שלפני עשורים אחדים, כשכפריים הודיים חגגו פסטיבל במקדש הודי, המוסלמים היו מצטרפים ומתקבלים בברכה, וכשהייתה חגיגה במסגד, ההינדים היו מצטרפים ומתקבלים בברכה. אינני יודעת אם גם היום זה כך, אבל אפילו המזג ההודי העדין ותורת האהימסה (אי-אלימות), שבוטאו בהבלטה על ידי גאנדי, נפגעו. שומעים על מקדשי הינדו שנהרסו על ידי מוסלמים, ועל מסגדים שהינדים הרסו בנקמה. גם צפון אירלנד סיפקה דוגמאות, לא רק לדוגמטיזם אלא גם לשימוש בכוח, למרות שלאחרונה נראה כי חל שם שיפור.
במאות שעברו באירופה, המלחמות היו על רקע של דת, למרות שגם המרת דת בכפייה הייתה יכולה להיות תירוץ, כמו כשבזמנו של הקרדינל רישלייה, צרפת תמכה בפרוטסטנטים שמחוצה לה והוציאה אותם להורג בבית. אנוכיות ותועלת אישית נחבאות לעתים קרובות מאחורי משקעים דתיים. אנוכיות מושרשת עמוק באנושות, למרות שבמקומות מסוימים מראית העין היא אחרת.
העיקרון הבסיסי של הפילוסופיה התיאוסופית הינו האחדות, ואחדות אין משמעה אחידות חיצונית או קבלת מוסכמות, אלא אהבה – אהבה גם להבדלים חיצוניים, הבנה שקיימות דרכים רבות אל הלב האלוהי של הדברים. התורות התיאוסופיות שופכות אור על מסתורין רבים של החיים, ומראות לנו את האחדות שבשוני, את האחד שמעבר לרבים. הן עשויות להעניק לנו שלום פנימי, וכך לעשותנו מוכנים לקבל אחרים כפי שהם, להעריך הבדלים.
עברית: ענת כהן
נא להמתין לטעינת התגובות
