איך אני מאוהב בי: אמנות ההתאהבות בעצמי
אנחנו נולדים מאוהבים. בעצמנו, מאד מאד. בהדרגה מתפתחת בתוכנו רשות שופטת עצמאית שתפקידה להכריע בין טוב לרע, ואגב כך היא חוסמת את האהבה העצמית הגדולה. ענת לידרור מסבירה איך לפטר את השופט הפנימי
יום אחד החלטתי לאסוף את עיקרי העיקרים בנושא שמעלה כל כך הרבה שאלות, ושאלות טובות. אז הנה לפניכם: 10 השאלות הנפוצות ביותר שאני מקבלת על מהי אמנות ההתאהבות בעצמי, מיהו השופט הפנימי ומה, לעזאזל, הקשר ביניהם.
האמת היא שאי אפשר להתאהב בעצמנו כי כך אנחנו נולדים, אבל אפשר לחשוף את אותה אהבה מחדש, כי בשלבים הבאים בחיינו היא מכוסה בשכבות. תפקידה של המילה "התאהבות" היא ליצור הבדלה בין הדבר שאנחנו מדברים עליו לבין המונח הרגיל של אהבה עצמית, אותו רגילים לשמוע בעשור האחרון. לרוב הוא מקושר למידת היכולת שלנו לאהוב את עצמנו, בהתאם למידת האהבה שקיבלנו מהורינו, ולהזנה שקיבלנו מהם וגידלנו בתוכנו כתוצאה מכך.
קיימים מחקרים המעידים על כך שאנחנו נולדים מאוהבים
מאוהבות עצמית היא אהבה הקשורה למקור שלנו; אהבה שתומכת בכך שנדע מי אנחנו, מה הייעוד שלנו, מה תפקידנו בחיים האלו; שנדע את ייחודנו ואת עוצמתנו. את האהבה הזאת אני מכנה התאהבות עצמית, כדי להבדיל אותה משאר סוגי האהבה המדוברים. הסתכלו על תינוקות. שם תראו אותה.
לעתים, דרכן של דתות ותפיסות לרמות אנשים: ללמד אותם שאהבה עצמית היא אגואיסטית ולא לגיטימית, בעוד שזה ההיפך בדיוק. כשאתה נמצא על דרך אוהבת וחומלת עבור עצמך, ההשפעה מתקיימת גם עבור אנשים סביבך. מתחילים להיות יותר אוהבים, נקודה. האחרים, גם הם מרוויחים מכך. כשאתה מזין את עצמך ומלא באהבתך האישית, אותה אתה ממלא בעבורך, במיוחד לך, כפי שרק אתה יודע לתת לך, קיים צורך לשתף את האנשים סביבך באהבה הזו; מתעורר הרצון לתת לאחרים, לא משנה מאיפה הם מגיעים: מספיק שהם אנשים. זה פשוט קורה. זה לא משהו שתחליט עליו - זה פשוט יהיה שם.
לא באמת. אבל נחמד לנסות. היו כמה שנים שניסיתי. אפילו לא בטוח שאפשר לגדל אותה. מה שבטוח זה שאפשר לסגור את הבסטה ולהתנתק, לכבות את המערכת. אני יודעת היום בוודאות שאפשר לחשוף אותה. האהבה הזאת שאנחנו כל כך צריכים בשביל לפרוץ החוצה במיטבנו, בשביל לחצות הרים וגבעות, היא שם. לא צריך לגדל אותה. זה מה שמצחיק. אבל זה בהחלט לא מובן מאליו להצליח לחפור את הערוץ הישיר של האהבה בינינו לבין עצמנו.
אני פחות אוהבת את המילה להשתנות, לשנות את עצמי, כי היא מציעה שמשהו לא בסדר או שגוי בנו - ואין דבר כזה. אנחנו מצוינים כפי שאנחנו, אלא רק שקיימים דברים שאנחנו עוד יכולים לגלות ולראות. לזה אני קוראת התפתחות.
בדרך של מודעות ומדיטציה והרבה עבודה דרך הגוף על אנרגיית החיים שלנו, אנחנו מגלים מנגנונים שמפריעים לנו לאהוב. אז מתרחשת הטרנספורמציה.
אכן, יכול להיות מפחיד להתעסק איתו לפעמים. זהו מנגנון שלא היה קיים כשנולדנו, אבל נוצר בשנות ילדותנו המוקדמות, ולטובתנו! הוא מאפשר לנו להעריך, להיות בעלי יכולת שיפוט. האם הבחירה שאנחנו עומדים לעשות טובה לנו? מסוכנת לנו? מזינה או רעילה? השופט הפנימי הוא מנגנון חברתי שבדרך כלל אנחנו רוכשים אותו מהורינו, מורינו ושות'. כשאנחנו גדלים אנחנו גם מגדלים את השופט הפנימי שלנו, שתפקידו לאחסן את כל הכללים ואז לייסר אותנו על כך שאנחנו מפרים אותם.
באופן מגוחך מעט ואירוני הרבה, הקול הפנימי הזה עלול להפוך נוקשה ועקשן הרבה יותר מהקולות החיצוניים של סביבתנו. אנחנו מענישים את עצמנו רגשית ולפעמים אף פיזית בכל מיני התמכרויות. מה שמתחיל כמגן הופך לאויב הרסני. מה הבעיה שלו? לשופט אין שום בעיה. הוא בדרך כלל מנהל את העניינים. לנו יש בעיה איתו. אנחנו עובדים אצלו.
אז למה כדאי לי להתעסק איתו? כי הוא המנגנון שהתיישב על האהבה שלנו אלינו וחוסם אותה. זה כל הסיפור על רגל אחת.
השופט הפנימי יופיע בזמנים שונים ובדרכים שונות. רגע אחד הוא יגיד לנו עד כמה אנחנו חסרי סיכוי, וברגע הבא יסביר למה אנחנו טובים יותר מכולם. הוא יופיע בתחומים מסוימים בחיינו יותר, בדרך כלל באלה שאנחנו פחות בטוחים לגביהם מאחרים. לרוב הוא ידבר כשאנחנו עייפים או מאוימים; כשהכול בסדר ואנחנו מרגישים טוב עם עצמנו, הוא יזכיר לנו שלא נוכל להתמיד במצב זה. כשאנחנו בייסורי היצירה, כשאנחנו במרחב של אהבה, הפגיעות שאנחנו חשים היא כמו דלת פתוחה, המזמינה את השופט להיכנס.
בקיצור ולעניין: כשאנחנו פגיעים מגיע השופט, ואנחנו פגיעים בכל מיני מצבים. בכלל, פגיעות היא מצב מיוחד במינו וזה שהכי מאפשר לגדול ממנו, אך היא מייצרת את התנאים ההולמים ביותר עבור השופט הפנימי, כדי להיכנס בדלת בלי לדפוק.
ככל שהמודעות שלך עולה, השופט הפנימי שלך נהיה יותר ויותר מתוחכם. המטרה אינה לשחרר אותו. לעולם אין נקודה כזו. למעשה, אם פגעת במישהו אתה תרגיש רע יותר, ככל שאתה הופך לאדם רגיש ומודע יותר. מה שלמעשה גורם לך להרגיש רע אינו השופט הפנימי, אלא האנרגיה השלילית שאתה מרגיש - למשל כלפי מצב של פגיעה באחר.
דרך התאהבות עצמית לומדים לעצור את האנרגיה השלילית, המופנית כלפי עצמנו כמו גם כלפי אחרים. זאת, גם כשהשופט הפנימי שלך צודק בשיפוטו ובהערכתו. ולהיפך, כשנעמיד את השופט הפנימי, לראשונה מזה שנים, במקומו הנכון - מקורות האהבה העצמית שלנו כלפי עצמנו, אלו שחסרונם מורגש כל כך, יתגלו ביתר שאת. השופט הפנימי הוא הסכר המסתיר אותם ממך.
אין דבר כזה, שופט טוב או שופט רע. שיפוט בבסיסו הוא היכולת להעריך, ובחברה יש צורך ביכולת כזאת. לכן מלמדים אותנו את זה. לכן מפתחים בנו את המנגנון הזה. אבל אהבה מלאה ומוחלטת כפי שאנחנו צריכים עבור עצמנו אינה יודעת תנאים, הערכות וחיתוכי אנרגיה מהסוג הזה. לכן, כשמנגנון השיפוט מנהל אותנו ויש לו "סמכות" להחליט כמה אנחנו שווים, יוצא שאנחנו לא מספיק טובים. זהו אחד השקרים שיש לנו על עצמנו, שאנחנו לא מספיק טובים. הבעיה טמונה באנרגיה שנוצרת כתוצאה מהשיפוט כלפי עצמנו ומהפגיעה באנרגיית החיים שלנו. חלק חשוב מאד הוא ללמוד איך לעצור את השופט הפנימי מלהשפיע על האנרגיה שלנו, מלחתוך אותה.
אז כפי שכבר אמרנו. היה הייתה נשמה שהמקור שלה, הייעוד שלה, המרכז שלה והיא עצמה - היו כולם קשורים. היא היתה האהבה. והיא גדלה לתוך חברה. היה צריך ללמד אותה לא לחצות את הכביש פן תידרס, לא לקפוץ ממרפסת הבית... אז לימדו אותה מה כדאי ומה לא כדאי, מה אסור ומה מותר, מהו טוב ומהו רע.
לאט לאט היא החלה להרגיש לפעמים טובה ומוצלחת, ולעתים כישלון גמור. לפעמים יפה ולעתים מכוערת, לעתים יותר מכולם ולעתים פחות מכולם. היא למדה לשמוח כשהצליחה ולבכות כשלא. בהדרגה היא התחילה לדבר אל עצמה בגערות, וזה נהפך לקול הנסתר שדוחק בה: כשהייתה סטודנטית זה היה הקול שלא נתן לה מנוח ואילץ אותה להיות הכי יפה, הכי טובה, הכי יצירתית והכי מקורית. הכי הכי הכי. עד שיום אחד היא כבר לא חייכה יותר מבפנים. זה הקשר.
"אמנות ההתאהבות בעצמי" היא תהליך מרוכז של שלושה ימים המטפל במפגש הפסגה בין מנגנון ההתאהבות בעצמי למנגנון השופט הפנימי, דרך עבודה עם אנרגיית החיים שלנו ישירות דרך הגוף. בהנחיית סמבהבו, תרפיסט ומורה טנטרה.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
