אין מדובר כאן על התאהבות עצמית נוסח נרקיסיזם או מגלומניה וכל שאר ה''רעות החולות'' [עידן ה''אני''] שעליהן דיברת של העידן המודרני.

מדובר כאן על אהבה עצמית במובן של שלמות עצמית, קבלה עצמית וסליחה. המקום היחיד ממנו אתה פועל הוא דרך השקפתך הנוכחית, שמושפעת מאינספור גורמים, נסיבות ומניעים נפשיים ורגשיים.

כשאתה לא מרוצה מעצמך, או ממורמר, מתוסכל לגבי מראה חיצוני, נגיד, או עצבני מסיטואציה שקרתה לך לא מזמן, אתה תגיב מן המקום הזה, כי באותו רגע לא משנה כמה מודע תהיה לעצמך, השקפתך לחיים תנבע מהמקום הנפשי בו אתה נמצא. לעומת זאת, כשאתה נמצא במצב של שלמות פנימית, תחושה של ''אח, טוב לי בחיים וטוב לי עם עצמי'', תראה לפתע כמה רצון יש לך להעניק, לפעול למען מטרות גבוהות, יהיה לך הרבה יותר קל.

על כך דיברו בכתבה, פשוט ניסוח עדין בתקופה שכל כולה הערצה והאדרה של העצמי על חשבון האחרים ועל זה אתה דיברת.

אם לא תאהב את עצמך ולא תחווה את קשת הרגשות של האהבה עם עצמך, איך תוכל להעניק את זה לאחרים ממקום אמיתי?

חשוב על זה...

[אם את בחורה, אני מצטער על הטעות]