לא עניין לפחדנים: מה לעשות עם הרגשות?
אנחנו נוטים לחשוש מפניהם, להדחיק אותם, להתעלם מהם, להתמכר להם. שרון שחף מציעה לעשות עם הרגשות משהו אחר: פשוט להיות איתם. קואצ'ינג למתחילים
אנחנו מפחדים מהם, נלחמים בהם, מתביישים בהם, מדחיקים אותם, רבים בגללם, כמהים אליהם, מוכנים להפוך את העולם בשבילם. לעתים הם מכאיבים, לעתים מרגשים ולעתים מזככים אך תמיד נמצאים. רגשות.
אתמול הייתי בביקור אצל אמי. בערב ישבנו יחד והיא הציעה לי לעיין בחוברות מהן היא עורכת קניות. "אמא, אני מבקשת שלא תציעי לי יותר. ביקשתי כבר עשרות פעמים ואני לא רוצה לחזור על כך שוב", אמרתי לה בטון קר והחלטי. "בסדר", ענתה אמי. "יש לי רק בקשה אחת - שלא תכעסי". וכשהיא אמרה זאת התכדרר כדור קטן של כעס בבטני, כעס מהעבר.
"הרגשות שלי הם שלי", אמרתי. הוויכוחון הסתיים במהירות, אחרי שאמרתי לה, אמי: "די, זה לא חשוב, בואי לא נמשיך לדבר על זה". אך המקרה הציף בי משהו חשוב: הקושי שלנו, כבני אדם, לתת לגיטימציה מלאה לרגשותיהם של האחרים מבלי להכניס לתמונה את הסוגיה "מה זה אומר עליי אם השני מרגיש או מגיב בדרך מסוימת".
תגובתה של אמי אינה יוצאת דופן. חשבו על המשפטים הבאים, ונסו להיזכר אם אי פעם הם נאמרו לכם, או אם אי פעם אמרתם אותם לילדיכם: "מה אתה כועס? אני בסך הכל..."; "אין צורך לקנא, אתה יותר..."; "מה יש לפחד? תראה, זה בסך הכול..." או גרוע יותר: "מה, אתה פחדן?"
הורים המתקשים להכיר ולהיות עם הרגשות "השליליים" של ילדיהם אינם הורים גרועים. הם בסך הכול משחזרים את מה שלמדו מהסביבה; מהדרך בה נהגו בהם הוריהם ומערכת החינוך, ממסרים שראו על מסך הטלוויזיה והקולנוע ולמרבה הצער, יתכן שגם ממה שאמר להם בעל מקצוע כשהציע להם "לקחת כדורים" כדי להתמודד עם הכעס, עם העצב או עם הפחד שאותם חוו.
כשאנחנו לא מכירים ברגשות ילדינו אנחנו מעבירים הלאה את הגורמים העיקריים לכאב: שיפוט עצמי, אלימות ודיכאון. ואנחנו לא יכולים להכיר ולהיות עם רגשות האחר כל עוד איננו יכולים להיות עם אלה שלנו. ועד כמה שרגשות עשויים להראות מפחידים, הם לא יהרסו אתכם. אך הכאב שבנעילתם יגרום לכם למות בעודכם בחיים!
בדרך כלל אנחנו מנסים להדחיק את הרגשות, להתווכח איתם או פשוט להתעלם מהם,
כשאנחנו מתווכחים עם רגשות, עושים להם רציונליזציה ומנהלים עמם דו שיח פנימי, האומר: "זה לא הגיוני להרגיש ככה, הגיע הזמן להתגבר, זה מגוחך לפחד ואין טעם להתגעגע" אנו חווים הקלה רגעית. עם זאת, לאחר מספר דקות, שעה או יום, הרגש עולה שוב וצריך לשכנע אותו מחדש שאין בו טעם. כשאנחנו מתווכחים אתו, אנו שולחים מסר לעצמנו שהרגשתנו לא חשובה ומעצימים את דפוס השיפוט העצמי ההרסני.
ואולי, אם נמשיך לחייך הכול יהיה בסדר והרגש יחלוף? מממ... נראה שלא! שכן הרגש זקוק לביטוי או להכרה. התעלמות, הדחקה או ניסיון לספר סיפור דווקא יעצימו את המטען של הרגש, ובסופו של דבר הוא יתפרץ, פעמים רבות כלפי מי שלא קשור אליו במישרין, רק בגלל שאנו מרשים לעצמנו לכעוס על אדם זה, במקום הלא מתאים ובעוצמה הלא מתאימה.
הצעד הראשון והמשמעותי ביותר לטיפול בעניין הוא מודעות, שהיא מחולל השינוי הגדול ביותר. הביטו איך אתם מתייחסים לרגשותיכם ולרגשותיהם של אחרים. תוכלו ללמוד מזה הרבה על מה שאולי כבר אינכם מבחינים לגבי עצמכם.
אחד הדברים החזקים ביותר שלמדתי היה "להיות עם הרגשות". כשמישהו נמצא בסערת רגשות אנחנו בדרך כלל רצים לטפל בו, לנחם אותו, להביא טישו ולחבק - או לחלופין נלחצים, מסבים מבט ונעלמים. המנחה הכי עוצמתי שהיה לי באחד הקורסים לאימון שעברתי לימד אותנו: "אל תטפלו בו, היו איתו". להיות פשוט נוכח עם מישהו, בלי לשקוע לתוך הזדהות, אך מתוך אכפתיות מלאה. יש בזה יותר עוצמה מבכל דבר שתוכלו אי פעם לעשות או לומר.
שרון שחף היא מאמנת אישית ועסקית ומנחת סדנאות להתפתחות אישית ומודעות. לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
