של מי החיים שלך? ההצגה שתקבע את גורלך
אתה אומר שאתה הולך לחפש את אלוהים ואת האושר. בדרך תעשן סמים, תשכב עם נשים, תעשה צ'י-קונג, תיסע להודו. אבל בגלל שאתה כלוא בתוך רעיונות של אחרים אתה בטוח שאתה עדיין לא מאושר. שלי לב קורן עם ההצגה הכי משכנעת בעיר
דמיינו במה ועליה שחקנים. מול הבמה כיסא יחיד, עליו יושב תינוק בן יומו. כן, במה, שחקנים וצופה אחד שלא מבין דבר ממה שהוא עומד לראות.
אל הבמה עולים שני השחקנים הראשיים. הם מציגים עצמם: "אמא ואבא". התפקיד שלהם ללמד אותך, הצופה, את חוקי העולם, על מנת שתוכל לשרוד ביתר קלות. הם יכולים ללמד אותך רק את מה שהם יודעים; לא יותר, לא פחות. אחרי אמא ואבא עולים האחים, הילדים, סבתא. אתה לומד מי אתה.
ההצגה נמשכת. עכשיו אומרים לך שאתה כבר בן 9. אתה יושב על הכסא, ממשיך לצפות בהצגה, והשחקנים מתחלפים ללא הרף: הילדים בבית הספר מספרים לך מי אתה כשאתה מתלבש שלא על-פי צו האופנה; המורה מספרת לך בלגלוג מי אתה כשאתה לא מכין שיעורי בית משעממים, וזה כבר שנים שאבא מלמד אותך על כסף בכל יום כשהוא חוזר מהעבודה מדוכא וכועס על המצב הכלכלי; אמא מלמדת אותך מהי זוגיות בכל פעם שהיא מחליפה את בן זוגה באחר. אתה צופה בהצגה שתקבע את גורלך.
בחדר שלך יש מראה שדרכה אתה רואה את השתקפותך בצורה מושלמת. למראה אין דעות. היא לא חושבת במונחים של טוב, רע, יפה או מכוער; היא מראה לך אותך בדיוק כפי שאתה. מנגד, בחייך אתה לא מודע לעובדה שבמת השחקנים שמולך היא לא מראה ניטראלית. אתה לומד מי אתה ממקור לא מהימן.
אתה צופה בשחקנים, מקשיב להם, מרגיש כאב ומחליט החלטה חד משמעית לא לחוות אותו שוב לעולם. כל החלטה תהפוך בהמשך לאמונה חזקה שתתגבש ותהפוך להיות זהותך. אתה תדע מי אתה, מי "הם" ומהו העולם.
"אני חזק", "אהבה זה כואב", "אני לא מספיק טוב", "אני טיפש", " הדרך לקבל אהבה היא אלימות", "לא אוהבים אותי", "האושר הוא...", "אלוהים הוא...". עם איזו מפה אתה יוצא מדי יום אל הרחוב?
אפשר לומר בצורה מטפורית שאתה אוחז בידיך שתי מפות ניווט ודף אחד חלק. בידך האחת מפת הישרדות. היא הגיעה מוכנה מראש, משורטטת ביד נעלמה ובעט לא מחיק. היא בלתי ניתנת
בידך השנייה אתה אוחז במפת החֵברה, אותה אתה משרטט, כנראה, מהרגע הראשון שאתה פוגש בשחקנים ואולי אפילו לפני. זוהי מפה שאומרת מהם חוקי המשחק שהמציאה החברה בה גדלת, מהי המשמעות של כל דבר שתפגוש. הנייר הזה הוא שטר כסף. עם כסף תוכל לקנות אוכל, מכונית מאפשרת תנועה, טלפון מאפשר תקשורת, עברית היא השפה בישראל. אלו הם חוקים שיאפשרו לך להתקיים בעולם של בני האדם. אליהם תצטרף זהותך, כמובן: "אני חכם", "אני חזק", "אני מוזר".
אבל בנוסף לשתי מפות יקרות אלה קיבלת דף חלק, ריק מחוקים, מכללים ומוסכמות. ממש בדומה לאוויר גם את הדף הזה לא ניתן לראות, ותמיד תזדקק לו כמו אוויר לנשימה. הדף הזה יהיה איתך תמיד, האושר יהיה בכל מקום והאהבה תהיה בכל דבר.
אבל החברה תתבלבל ותספר לך שהדף הזה יכול להיות חלק רק אם כל החוקים שמשורטטים בשתי המפות יתקיימו. הם יגידו שכדי להיות מאושר אתה צריך כסף, קריירה, משפחה, תואר אקדמי, גוף חטוב וחברים מוצלחים. אתה תאמין שזו האמת ותתחיל למלא אחר ההוראות בדרך אל האושר, תתבגר ותשכח שהדף החלק לא תלוי בדבר או בחצי דבר ממה שאמרו. הלב יהיה שבור ואתה תרצה לחבר את החלקים, תרצה להיות שלם שוב. אתה לא תאהב את מי שהפכת להיות ותצא לחפש.
בעתיד, כדי לעשות את זה תנסה להיזכר בסוד שחבוי בתוכך. אתה תגיד שאתה הולך לחפש את אלוהים ואת האושר, אולם כל עוד לא תשיג את מה שהם אמרו שיעשה אותך מאושר אתה תהיה בטוח שאתה עדיין לא מאושר; בעצם, תחפש את מה שהם סיפרו לך שיעשה אותך מאושר ולא את האושר שלא תלוי בכלום! במילים אחרות, בבורותך תחפש את האושר בחוץ. תאמין שזהו גורלך ותיסע להודו או לדרום אמריקה כדי להיזכר. תעשן סמים, תשכב עם נשים, תשב למדיטציות מכל הסוגים, תתרגל יוגה, צ'י-גונג, טאי-צ'י ותמשיך לחפש. אבל משום מה, עדיין תהיה כלוא בתוך הרעיונות שלהם. לכן, לא תמצא.
המערכה הראשונה נגמרה. עכשיו אומרים לך שאתה בערך בן 15. סיימת לכתוב את הוראות ההפעלה של חייך ואתה יוצא אל העולם הגדול. אתה מבטיח שבכל סיטואציה בה תהיה תעשה בדיוק את מה שכתוב במפות. אתה תצא עם זהות שאולה: תעתיק של הוריך ויתר הדמויות שעלו על במת המחזה של חייך. אתה לא יודע שסיימת לעצב את גורלך.
אתה עדיין לא נמצא בזוגיות, אבל אתה יודע בדיוק עם איזה אדם תהיה ואיך תדברו אחד אל השני, כי ראית את אבא ואמא. טרם פגשת מפקד או בוס, אבל אתה יודע שלא תאכזב את אבא. וגם אם הרחוב שמופיע במפה לא יופיע במציאות תתנהג בהתאם למפה, ממש כאילו היה שם רחוב. אתה תעמיד פנים שהוא קיים, עד שלבסוף המציאות תהיה תואמת למפה.
עכשיו הגיע תורו של השחקן הראשי לשחק. אתה קם מהכיסא ועולה על הבמה. מתחילים.
"שמי אדם, אומרים שאני בן 18, אני תלמיד מצטיין והמורה מעריך אותי על כך, יש לי קשיים חברתיים, אין לי כסף, החַברה שלי בוגדת בי, גם זו שלפניה, אני בדיכאון.
"שמי אדם, אומרים שאני בן 30, טיילתי כמעט בכל העולם ועוד לא מצאתי.
"שמי אדם, אומרים שאני בן 45, נשוי כבר בפעם השלישית. כולן בגדו בי, מקווה שעם זו זה יהיה אחרת, יש לי שלושה ילדים, החלפתי כבר מקומות עבודה רבים, אני לא מסתדר עם האנשים בעבודה, עם הבוס כן. אבא גאה בי.
ואתה אותו הילד בדיוק. האבא התחלף בבוס, אמא שבגדה באבא התחלפה בחברה שבוגדת ואז באישה, הפרצופים התחלפו, אך המציאות נשארה בדיוק אותה אחת. הילד נשאר אותו הילד, רק הגוף כבר בן 45.
ונחש מי היחידי שלא רואה את הדמיון הכול כך ברור בין העבר להווה? נכון. אתה.
השגת את כל מה שהם אמרו שיביא לך את האושר. אתה לא מאושר וכבר מתחיל לחשוב שזה עניין של מזל, או עניין משפחתי. הרי גם לאבא קרה אותו דבר.
זוכר כמה דמיינת כשהיית ילד? מתישהו הפסקת לדמיין, והתחלת להשתמש בניצוץ האלוהי, בדמיון היוצר שבך - לשם הישרדות. כאילו לבשת גלימת מלך וענק יהלומים על הצוואר רק כדי לצאת לזרוק את הזבל. ובמקום לבחור את ציור חייך שכפלת את שלהם והאמנת שזה אתה, שזוהי זהותך. התבלבלת.
ונחש מה? - אין אשמים. אנחנו פשוט בורים. אנחנו גרים בתוך מכונה ללא הוראות הפעלה. אז אל תכעס על עצמך, על הוריך או על אלוהים שהפקיד אותך דווקא באולם מס' 3 בתיאטרון. את העבר לא ניתן לשנות, וגם למה לנסות לעשות את זה? בזבוז זמן, לא?
תגיד, האם אי-פעם הטלת ספק בידיעה הברורה של המורה שאתה טיפש? האם אי-פעם הטלת ספק באמונה שאתה לא מספיק טוב? אם מי שעמד מולך זה בסך הכול אנשים שכמוך ישבו מול במה ועליה שחקנים, שלמדו מה שהם ראו מהשחקנים בהצגה שלהם, שלמדו מהשחקנים בהצגה שלהם... למה אתה רואה את זה כאמת? למה אתה ממשיך להאמין להם כשהם עדיין אומרים לך מי אתה, כאילו שהם יודעים מי הם? ואם כל זה לא אמיתי, מי אתה?
האם אי-פעם הכתה בך השאלה הכל-כך מיותרת, "האם מי שלימד אותי מה זה אושר מאושר בעצמו?"
תיזכר מהו המקור לפעולה שלך, תיזכר בהצגה, תתבונן בדמיון הכמעט מדויק בין העבר להווה. תבחין בכך שכמעט כל פעולה שאתה נוקט היא משחק של שחקן אחר שצפית בו פעם. כשיש לך מחשבה שיוצרת סבל, שאל את עצמך "של מי המחשבה הזו? של אמא? של אבא? של הגננת? למה אני עושה את זה? האם אני מכיר מישהו שעשה משהו דומה בילדותי?
אל תאמין לסיפור. תניח לו. אתה לא הקריירה שלך, ולא הבגדים שלך ולא האמונות שלך. תחזור למציאות, תיזכר בך מתבונן בה בתמיהה והשתאות, כעל פלא. מאושר בלי כסף, בלי זוגיות, בלי הצלחה, בלי בית, בלי מכונית. היית פעם מכור למציאות, כי ידעת שהדף חלק. היית מאושר ללא תנאי, ידעת מי אתה. האושר הוא כמו אוויר שלא ניתן להכתים אותו בעט שחור. אמרו לך שתהיה מאושר אם תמצא את האהבה. אבל האהבה אומרת שתמצא אותה אם תוותר על מה שהם אמרו.
מגע המים עם הגוף, הגוף עם המים, הרוח עם העץ, העץ עם הרוח, אישה מביטה, הוא נושק ללחייה, מסירת כדור, מחשבה, דשא צומח, זיקה בין שניים, הטעם בפה, ציפור במעופה. מציאות.
הסדנה "מציאות כדרך חיים - חקירה מעשית לשינוי אמיתי" תתקיים בתאריכים 5-7 לנובמבר בקיבוץ גניגר, עם שלי לב קורן.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
