תודעה גשמית: טור חסידות סתווי
הגשם מסמל את החשיבה הקווית וההישגית של המערב, והטל מתקשר לתודעה הרפויה והזורמת של המזרח. כשמבקשים טל ומטר חותרים, בעצם, לשילוב המאוזן ביניהן
אחרי חצי-עשור של בצורת אנו נושאים עינינו לחורף המתחיל, שיביא עמו בשורה אחרת. לפי ההלכה אנו מתחילים לשבח את אלוהים על הורדת הגשמים כבר בשמחת תורה, אך התפילה הרשמית לבקשת הגשמים מתחילה רק בליל ז' בחשוון – מוצאי שבת הקרובה. היא בנויה משורה קצרה אחת, המשולבת בנוסח התפילה השגרתי: "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה".
באופן כללי, דימוי המים – היורדים מטה מן השמיים ומרווים את נפשנו הצמאה – מהווה ביהדות תמיד משל לחכמה, בראש ובראשונה לתורה. אולם, בקשת הגשם מתייחסת לשני סוגי מים היורדים מהשמיים, "טל ומטר", ואם כך יש להבחין בין שני סוגי חכמה שמימית.
המטר הוא משל להשגחתו הישירה של הקב"ה על עולמו, באשר הוא ריבון הניצב מעליו. המטר חיוני באופן ישיר לקיומנו החומרי, ואף שהוא יורד רק בעונה מסוימת, הוא הגורם היחידי במחזור המים שאיננו כפוף לחוקים קשוחים (לפחות לא כאלו המובנים לנו). זו הסיבה לכך שהוא מצטייר בנפשנו כמתנה משמים הבאה כתגובה מכוונת למעשינו, ולכך שנהוג להתפלל על גשם ולצום לאחר בצורת ארוכה ("תענית גשמים"). בשל ישירותו, מהווה המטר משל לרובד הנגלה, ההגיוני והמעשי יותר של התורה, לשכל ישר ורציונלי.
הטל, לעומתו, הוא משל לנוכחותו הסמויה של הקב"ה, באשר הוא שוכן בתוך עולמנו. מצד אחד יורד הטל במשך כל השנה כולה, אך מצד שני אין בכוחו להחיות אוכלוסייה גדולה, ואין רואים את ירידתו – הוא כמו מתהווה מעצמו בשעות הלילה. באותו אופן, הקב"ה נוכח בכל מקום בעולמנו, אך פועל בו בדרכים נסתרות, שללא תשומת לב אין מבחינים בהן. מבחינה גשמית, כוחו של הטל פחוּת משל המטר (איש אינו מודד כמה טל ירד בלילה), אך מבחינה רוחנית הוא משמעותי יותר, וכמו מבטא בחינה גבוהה יותר באלוהות.
בהקשר לימינו, ניתן לומר שהמטר מייצג את החשיבה המערבית, ואילו הטל את החשיבה המזרחית. המערב מצטיין בחשיבה רציונלית ותכליתית, שהוכיחה יכולת להגיע להישגים מרהיבים מבחינה מדעית וטכנולוגית, אך תוך ויתור כמעט מוחלט על הרבדים הרוחניים הבלתי-שכליים. המזרח, לעומת זאת, פיתח חשיבה יותר פנימית והוליסטית, שאמנם לא הגיעה להישגים חומריים כבירים כמו החשמל והמטוס, אך פיתחה עד מאד את המודעות הנפשית והעבודה הפנימית.
הקבלה זו מומחשת באופן יפהפה בכך שהמלים "מטר" ו"גשם" קשורות במלים "מטרה" ו"הגשמה", רמז לחשיבה הקווית וההישגית של המערב, ואילו המילה "טל" קשורה ללשון "בטלה", רמז לחשיבה הרפויה והזורמת של המזרח. דברים אלו פותחים פתח לקריאה חדשה של תפילת "תן טל ומטר לברכה": היא מתגלה, בין השאר, כבקשה לשלב בקיומנו בין המזרח למערב (בסדר זה דוקא!), באופן מאוזן
עקרון בסיסי בתורה קובע כי "זה לעומת זה עשה אלהים": לכל דבר חיובי יש מקבילה שלילית. בלשון הקבלה והחסידות, לכל דבר בעולם יש גרסת "תֹהו" ראשונית ופרועה, וגרסת "תיקון" מבוררת ומסודרת יותר. כלל זה תקף גם לגבי איכויות הטל והמטר, ועלינו להבחין בין הטל והמטר של התוהו לבין גרסאות התיקון שלהם.
מטר התוהו מתבטא ברתימת התנועה הקווית ומכוונת-המטרה אל עבר יעדים חיצוניים גרידא, כמו צבירת הון ורכוש, עשיית שם לעצמנו, בניית מעמדנו, וכו'. המבינים שיעדים אלו נובעים מהשתעבדות לנוחיות ולסמלי מעמד, נוטים לבחור במקומם ברוחניות הרפויה נוסח הטל; אך ישנה אפשרות נוספת: לנתב את תנוע המטר אל עבר תכלית נעלית – לשאוף, באופן פעיל ונמרץ, אל עבר התעלות רוחנית. זהו מטר התיקון. הבוחר בו ממשיך להיות בבחינת גשם, אלא שכעת הוא כמו ממטיר מלמטה למעלה.
מה עם שני סוגי הטל-בטלה? ובכן, הזן השלילי של הטל הוא כמובן בטלנות – ניצול הרפיון והשלווה המזוהים עם רוחניות, לצורך הסוואת המשאלה הפשוטה של השתמטות מאחריות וקבלתנו העצמית ללא תנאי. הזן החיובי של הטל הוא מה שמכונה בחסידות ביטול, ונחשב למדרגה הגבוהה ביותר של עבודת ה' – חיבור לאינסוף שברא אותנו עד כדי אובדן תחושת הישות העצמית (מובן שכדי להגיע לביטול חייבים קודם כל להודות עד כמה איננו מבוטלים, דבר הנקרא שפלות, אך גם זה סוג של טל – ההרפיה מהשאיפה המאומצת לבטל עצמנו).
אם נתבונן היטב, נשים לב שאת הסוגים המתוקנים של הטל והמטר מאפיין דבר שנקרא "התכללות": כל אחד מהם כולל מרכיב של השני. המטר המתוקן – השאיפה להתעלות רוחנית – מכיל בתוכו משהו מהטל, מכיוון שהוא כרוך בהתבטלות לדבר נעלה יותר, אליו שואפים; והטל המתוקן – הביטול הרוחני לקב"ה – מכיל בתוכו משהו מהמטר, מכיוון שהוא מגדיר מושא אליו הוא מתבטל ואליו הוא שואף להתקדם. אכן, זהו ההבדל היסודי בין עולם התוהו לעולם התיקון: בעולם התוהו הדברים נפרדים ומנוגדים באופן מוחלט, ואילו בעולם התיקון הם מתרכבים זה עם זה ומכילים זה את זה. זה בדיוק מה שהופך אותם למתוקנים.
מעבר לעצם ההתכללות בין הטל והמטר המתוקנים, ברור שהדבר הטוב ביותר הוא ממש לשלב אותם – להיות גם טל וגם מטר בו-זמנית. כיצד נראים חיים כאלה? את המושג המתאים ביותר לכך בחסידות טבע הבעל-שם-טוב בעצמו, והוא נקרא "זריזות במתינות". חיים של זריזות במתינות צועדים נמרצות קדימה מתוקף תנועתו המהירה של הגשם, אך בה בעת הם ספוגים כל הזמן ברכּוּת החשאית של הטל, הממלאת אותם במנוחה פנימית.
משילוב הטל והמטר המתוקנים אנו יכולים ללמוד על אופיו של השילוב הבלתי מתוקן, זה המחבר את המטר והטל של התוהו – שילוב ההישגיות החיצונית עם הבטלנות. נשמע בלתי אפשרי? למרבה הצער, זהו השילוב הרווח ביותר בעידן המודרני, שניתן להגדירו: "המטרה: בטלנות!". הכוונה היא, כמובן, למסלול הבורגני המקובל, בפרט בארה"ב, של התמסרות מוחלטת לקריירה בחצי הראשון של החיים, רק כדי לשקוע בפנסיה עצלה בחציו השני.
במסורת היהודית מקובל לראות את ארץ ישראל וארץ מצרים כשני אבי-טיפוס של תודעה, וזאת, למרבה העניין, דרך השוואת סוגי משק המים שלהם.
ארץ ישראל, נטולת האגמים והנהרות הגדולים, היא ארץ התלויה כולה בגשם. מצד אחד, זה מחולל מציאות קשה של תלות בשמים, אך מצד שני - כאשר הגשם כבר מגיע, אין צורך במערכות השקיה מסובכות – החקלאי מסיים את עמל יומו והולך לישון, והשמים נותנים לו גשם היישר להיכן שצריך. מציאות זו מסמלת את סוג התודעה שאמור לאפיין את ארץ ישראל: במקום להישען על מקורות ביטחון ארציים (נהרות) עלינו לשאת עינינו לשמים תמיד בתפילה לברכה (גשם); וכשאנו נעשים ראויה לברכה וזוכים בה, היא מגיעה וחודרת ישר אלינו.
בארץ מצרים, לעומת זאת, הגשמים אינם חשובים, שכן הנילוס האדיר מפרה תמיד את הארץ מלמטה. אבל גם לזה יש מחיר: בתמורה לזרימת המים היציבה נאלצו המצרים לבנות תעלות השקיה מסובכות, או לכתת רגליהם אל היאור וחזרה כדי להשקות את שדותיהם, דלי אחרי דלי. אף דבר זה מסמל סוג של תודעה – כזו המעדיפה להסתמך על מקורות ביטחון ארציים מאשר לנהל מערכת יחסים תובענית עם ריבון שמימי, וזאת אפילו במחיר של עבודה פיזית קשה.
כעת נשים לב לכך, ששתי תודעות אלו – המבוססות על שני סוגי משקי מים – מקבילות באופן יפהפה לשני סוגי השילובים שהצגנו לעיל בין הטל והמטר: שילוב גרסאות התוהו ושילוב גרסאות התיקון. תודעת מצרים, הנכונה לעבודה קשה ולו בשביל לזכות לחיי נוחות ובטחון, מקבילה לשילוב השלילי, גישת "המטרה: בטלנות" שתיארנו; ותודעת ארץ ישראל, המתמסרת לעבודה רוחנית ומקפת כל גם במחיר אי-ודאות גשמית, מקבילה לשילוב המתוקן, שגם בו יש חיבור של עבודה דרוכה (מטר) עם פתיחות רפויה כלפי הבלתי נודע (טל).
הקבלת שני סוגי חיבור הטל והמטר לדימויים של ארצות ישראל ומצרים שופכת אור חדש על סיפור ירידת עם ישראל למצרים והיציאה ממנה. הירידה למצרים (שהתרחשה, כזכור, בעקבות בצורת קשה) מתגלה כמשל לסוג של הידרדרות, עקב קשיי החיים, מחיי אמונה בחסדי שמים להישענות על יסודות ארציים; ויציאת מצרים חזרה לארץ ישראל (דרך מדבר פרא שאפילו הלחם יורד בו מן השמים) – כמשל לנכונות לשוב ולהתמסר לחיי האמונה.
בין ז' בחשוון בו מתחילים להתפלל על הגשם, לבין חג הפסח בו חוגגים את יציאת מצרים, משתרע החורף. עם בצורת ארוכה מאחורינו, וחורף בלתי-נודע לפנינו, עלינו להקדיש תקופה זו לתפילה עמוקה וזכה לטל ומטר – לשילוב הפנימי, הארצישראלי, של הביטול והמטרה. בעזרת ה', כך נזכה בחורף לשפע טל ומטר כפשוטם, ובחג האביב – ליציאת מצרים אמיתית.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
