"אין אני" – גרסת הקבלה
זה מתחיל בתובנה גדולה, לפיה תחושת ה"אני" היא מקור העצב והסבל שלנו, בעקבותיה מתעורר הרצון לבטל את האגו ולהתמזג במשהו גדול יותר. אך הניסיון להתעסק באגו על דרך השלילה רק מרחיק אותנו מיעדנו ומייצר מיני "הארות" מופרכות. תשובת הקבלה היא הנמכת האגו, במקום ביטולו
עצמו את העיניים. חזק. התרכזו, מחקו את כל המחשבות. כעת אמרו שלוש פעמים, מתוך כוונה רבה: אין אני! אין אני! אין אני!
כעת פקחו את העיניים, ו... מזל טוב, איבדתם את האגו! בקרוב מאוד תראו שהחיים בלי אגו הרבה יותר מוצלחים, ותישלח אליכם חשבונית בצירוף שי כפול: טי-שירט עם הכתובת "אני מואר!", וסיכה לדש – "אבד את האגו מייד, שאל אותי כיצד".
סליחה, מה אמרתם? עדיין לא איבדתם את האגו? הוא עדיין...? אנחנו מבינים. טוב, לפעמים קורות תאונות כאלה, כנראה לא מספיק התכוונתם. לא נורא, נתחיל מהתחלה (אל תדאגו, אנחנו נחייב אוטומטית את כרטיס האשראי): עצמו את העיניים. חזק...
***
ביטול האגו הוא עניין חמקמק. הוא מתחיל בתובנה גדולה, לפי תחושת ה"אני" שלנו – השקוע בעצמו, התחרותי, המבקש לעשות לעצמו שם – היא מקור כל התכונות השליליות שלנו, וכך ממילא גם העצב והסבל שלנו. בעקבות תובנה זו מתעורר הרצון לבטל את האגו, להתמזג במשהו גדול וגבוה יותר. אך ככל שמנסים זה מסתבך יותר, ולעתים קרובות חשים שעצם הניסיון – שכולו, בעצם, סוג של התעסקות באגו על דרך השלילה – רק מרחיק אותנו מיעדנו.
לפי החסידות, ביטול האני הוא אכן מדרגה גבוהה וחשובה (אם כי, כפי שמיד נראה, הוא מוגדר באופן מעט שונה מהמוכר), אלא שיש הכרה מלאה במלכוד המובנה בניסיון להשיגו במישרין. לשם כך מוצגת מדרגת ביניים מציאותית ונגישה יותר בדרך לביטול. היא נקראת "שפלות" (במובן של שפלות רוח) ומהותה איננה ביטול האגו, אלא הנמכתו – סיגול החוויה של היותנו קטנים ורחוקים מבוראנו. שפלות היא חווית האגו המתוקנת ודרכה ניתן להגיע יום אחד, בעזרת השם, גם לביטול.
נתחיל מהתחלה. המלה אֶגוֹ פירושה בלטינית "אני", ואין היא קשורה ישירות לשפה העברית למרות שהיא נושאת דמיון עז למלה "גאווה": הַאגו, בה"א הידיעה, בנויה מאותן אותיות. בחסידות יש מונח אחר לתחושת האני המופרזת והשלילית: "יֵשוּת". אין הכוונה לישות סתם במובן של משהו שישנו, אלא לתחושה של היות "יש ודבר בפני עצמו" – חוויה חזקה של עצמנו כמשהו עצמאי ונבדל.
מה שנקרא היום ביטול האגו מכונה בחסידות ביטול הישות. היפוכה של תחושת ה"יש ודבר בפני עצמו" הוא תחושת "אַיִן": חוויה (ליתר דיוק, העדר-חוויה) שאנו בטלים ומבוטלים בפני ה' ואיננו אלא שלוחה שלו המבוטלת לרצונו. מי שמגלם לפי החסידות יותר מכל את ביטול הישות הוא משה רבנו, שהתמסר באופן מוחלט לשליחותו להנהיג את עם ישראל, תוך ביטול רצונו האישי.
שני הבדלים יסודיים קיימים בין ביטול הישות בחסידות לבין רעיון ביטול האגו כפי שהוא מוכר ממקומות אחרים. ההבדל האחד הוא, שביטול הישות החסידי אין פירושו התמזגות בהוויה הקוסמית כולה, אלא משהו ממוקד יותר: התמסרות לרצון האל כבורא העולם. שאיפת ההתמזגות ביקום נשענת על זיהוי בין אלוהים לבין העולם, מה שנקרא "פאנתיאיזם".
הקבלה מסכימה כי הבריאה היא בעצם חלק מהבורא, וכי "ה' הוא הכול" (למעשה, זו נקודת המוצא של קבלת האר"י כולה), אך היא קובעת כי כל ניסיון להתמזג במכלול הזה הוא אשלייתי, ילדותי וחסר אחריות, ומתכחש לעובדת היותנו פרטים בעלי שליחות ייחודית, שאף היא חלק מהותי ממכלול ההוויה.
ביטול הישות לפי הקבלה והחסידות הוא התמסרות מלאה לאל הנח מחוץ לעולם, עד לתחושה שאנו כזרוע שלו, השלוחה לתוך העולם. חוויה זו לא מטשטשת את הפער בינינו לבין הסביבה, אלא דוקא מחדדת אותו ומזכירה לנו שאנו כאן כשליחים שצריכים, בדרכנו הייחודית, לתקן את העולם ולהזכיר לו את מקורו האלוהי.
זה מוביל אותנו להבדל השני: ביטול הישות לפי החסידות אין פירושו שהאני מפסיק להתקיים, שמגלים שאין הוא אלא אשליה ומפוגגים אותו. מה שמפסיק להתקיים הוא תחושת האני הפרטי כנבדל וכמספיק לעצמו, והיא מוחלפת בתחושה שהאני הוא מעין זרוע של האלוהות, המתבטל בפניה כפי שהזרוע מתבטלת בפני רצון המוח. למעשה, לא רק שביטול זה אינו מוחק את האני, אלא שהוא מאפשר לבוא במגע עם רבדיו הגבוהים, המשיקים לאלוקות, שאינם מתגלים כל עוד אנו אחוזים ברבדים הנמוכים יותר.
אף שיש מדרגות ושלבים שונים בביטול הישות, מדובר במדרגה גבוהה מאד, שלאדם רגיל קשה ואולי בלתי אפשרי להגיע אליה במישרין. מי יכול להיות כמו משה רבנו?
לא זו בלבד, אלא שהדרך אל הביטול רצופה מלכודות המונעות מלהגיע אליו. מלכודת אחת היא מפח הרוח שבא לאחר שלא מצליחים בעקביות לבטל את האגו, שיכול להוביל לכדי דיכאון ואפילו שנאה עצמית. אין פלא: אם אנו מציבים בפני עצמנו משימה בלתי אפשרית ומשתכנעים שבלעדיה אנחנו אגואיסטים חסרי תקנה, סופנו לתעב עצמנו על שלא הצלחנו להגשים אותה.
מלכודת שנייה, המסתעפת מהראשונה, היא המסקנה שאם אנו לא יכולים לבטל את האגו סימן שמדובר בניסיון מופרך וחסר יסוד. מסקנה זו מחזקת את התחושה שעלינו לקבל את האגו לגמרי, כמות שהוא, ללטף, לאהוב ולהצדיק אותו. התוצאה הסופית היא העצמה קיצונית של הישות במקום ביטולה.
לבסוף, ישנה המלכודת הגרועה מכל, והיא השקיעה לאשליה כי כבר ביטלנו את האגו. העמל על ביטולו יוצר ציפייה דרוכה להתממשותו, וזו יוצרת בתורהּ פיתוי אדיר לפרש כל מיני הישגים וחוויות שלנו, וכן שבחים הנאמרים לנו, כסימן שהִנֵה – איבדנו את האגו ואנו צדיקים. השקיעה לאשליה מתוקה זו היא כמובן הדבר המנפח את האגו יותר מכל, ודי למבין.
מסיבות אלו פירטה החסידות יעד קודם לתיקון הנפש, הקשור לביטול ומקרב אותנו אליו, אך ניצל מכל המלכודות שמנינו: שפלות הרוח, או בקיצור פשוט "שפלות".
מה בין שפלות לביטול האגו? קודם כל, במצב של שפלות יש אגו, מרגישים אותו, ואין כל יומרה להצליח להיפטר ממנו בכוחות עצמנו. אך האגו הוא במצב מונמך. חווית השפלות כשמה כן היא: זו החוויה שאנו במקום נמוך לעומת מקום גבוה יותר. מהו המקום הגבוה לעומתו אנו מרגישים נמוכים? ובכן, שפלות היא ההכרה כי יש לנו נשמה הנטועה באינסוף, כי היא הופקדה בידינו על מנת שנעשה עמה גדולות ונצורות, כי יש לנו ייעוד נעלה ומרומם – ועד כמה אנו רחוקים מהגשמתם של כל אלה! במלים אחרות, השפלות היא תחושת המרחק שאנו נמצאים בו מביטול הישות.
שנית כל, שפלות אינה ההיפך של ישות. היא אינה מצב של "אַין", בניגוד למצב של "יש", כי כאמור, היא כוללת ישות. שפלות היא ההיפך של גאוּת, כלומר גאווה – של ההתנשאות מעלה (שהיא, כאמור, בעצם עיקר האגו). היא ההודאה בכך שמול האינסוף כולנו תמיד רחוקים לאינסוף, ולכן לא משנה כמה עשינו, השגנו או צברנו, אנחנו תמיד באותו מישור עם כל האחרים ואין לנו זכות להתגאות עליהם.
הדמות המגלמת את השפלות היא דוד המלך, שהיה אולי הלוחם הגדול ביותר בתנ"ך, מי שכבש את ירושלים והעמיד בה את כס מלכותו, וששירי הלל להישגיו נכתבו על אודותיו עוד לפני שהיה בן 30. אך כל זה לא עצר אותו מלחוש שאין הוא נעלה מהעבדים והאמות הפשוטים ביותר, ו"לפזז ולכרכר" עמם כאחד האדם בשובו מלכידת ארון הברית והעלאתו חזרה לירושלים. כאשר אשתו, מיכל בת שאול, הוכיחה אותו על כך, תשובתו היתה "ונקלֹתי עוד מזאת, והייתי שָׁפָל בעינָי" (שמואל ב ו, כב). זוהי הפעם היחידה בתנ"ך שמישהו מכונה בתואר זה.
המונח "שפלות" עשוי להישמע שלילי ולהזכיר חוויות משפילות ואנשים שפלים. אכן, ישנו סוג של השפלה עצמית שלילית, המתבטאת בתסביכי אשמה ודיבורי סרה בעצמנו בקול רם. אך שפלות זו היא כוזבת, ובעצם אינה אלא סוג עלוב של גאווה בתחפושת – אהבה עצמית המתלבשת בשנאה עצמית מוחצנת. זו אינה אלא תולדה של דימוי עצמי נפוח ושל אי היכולת לסבול עצמנו כשאיננו מושלמים כמוהו, ולא נועדה אלא לסחוט מחמאות ו"פיצויים" מהסביבה כדי להשיבנו אליו.
השפלות האמיתית איננה חיים בדימוי עצמי שאנו מושלמים, אלא בדיוק להיפך: חוויה ישרה וחזקה של חוסר שלמות. ממילא, שפל הרוח לא נופל ברוחו כאשר הוא מגלה שהוא נופל משלמות: הוא מלכתחילה לא ציפה להיות מושלם. דבר זה מתייחס גם למלכוד לגבי הביטול: האכזבה מהתגלית שעדיין יש לנו אגו. השואף לשפלות ניצל מאכזבה זו, שכן הוא מעולם לא התיימר לאבד את האגו. במקרה הכי גרוע הוא רק מגלה שהוא לא מספיק שפל רוח – ודבר זה רק מחזק את שפלותו.
מכל זה יוצא, שאף כי בוודאי יש יסוד של צער בשפלות, יש בה גם יסוד חזק עד מאוד של שמחה. שמחת השתחררותנו מעול הדימויים העצמיים הנפוחים המאמללים אותנו. בהודאה כי אנו קטנים ורחוקים מייעודנו יש קלילות וחופש, שמחה בחלקנו (שכן איננו חשים כי מגיע לנו דבר) ותחושה לפיה הכול עוד לפנינו. הרי מהתחתית אפשר רק לטפס.
המקטין את האגו שלו בעיני עצמו יותר ויותר, יזכה יום אחד, בלי לשים לב, גם לאבדו.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
