איך ויתרתי על המיסטיקה והחלטתי להיות אנושית
שלי ברעם ידעה פעם לתקשר, לקרוא מחשבות ולנחש את העתיד. אבל אז היא גילתה שהעסק גובה ממנה מתח מתמיד והפקרות רגשית, והבינה מה באנו לעשות כאן באמת: פשוט להיות אנושיים
המסע שלי אל תוך העולם הקסום והמרתק של המיסטיקה החל לפני כ-12 שנים. כמו אליס בארץ הפלאות, נפלתי גם אני דרך מאורת הארנב אל תוך עולם שלם של חוויות נפלאות ומדהימות, שהתנהלו על פי חוקים שונים מחוקי הטבע הרגילים שהכרתי. בתחילה חוויתי את חוויותיי הרוחניות באמצעות תקשור, והן צבעו את חיי בצבעים עזים ומרגשים. לראשונה חשתי את החיבור העמוק אל הסדר בעולם ואל האלוהות, והרגשתי אהובה ומוגנת על-ידי כוחות רוחניים גבוהים.
עוצמת החוויה משכה אותי להתעמק ולגלות את רזי העולם הרוחני: לאט לאט נחשפתי לחכמת הקבלה, למדתי תקשור, התוודעתי אל תחום הפתיחה בקלפי טארוט ואל סוגים שונים של מדיטציה. בחיי התרחשו אירועים וצירופי מקרים יוצאי דופן, שנראו כאילו מישהו כתב תסריט בדיוני לחיי.
עם השנים הפכתי גם אני למתקשרת – כתבתי ספר בתקשור, וערכתי מפגשי ייעוץ בתקשור: אנשים שלא ראיתי מעודי הגיעו אלי לקליניקה, ואני הייתי עוצמת את עיני ונותנת להם מידע על עצמם, קוראת את מחשבותיהם וחוזה חזיונות שהתגשמו בחייהם והפכו ברבות הימים למציאות אמיתית. התרגשתי להיות שליחה של אנרגיות רוחניות גבוהות, באמצעותן יכולתי לעזור לאנשים וחשתי שמצאתי את ייעודי. מתוך המדבר הרוחני שבו שהיתי קודם הרגשתי שהגעתי אל הארץ המובטחת.
אני מניחה שתסכימו איתי כי היום, בעידן הניו-אייג', הסיפור שלי אינו יוצא דופן. אנשים רבים נחשפים לעולם הרוח, חשים את הקשר המיוחד לעולם הנסתר ומתפעמים מן החוויה שמביאה איתה השהייה בתודעה מיסטית. אולם אני רוצה לספר כאן את הסיפור הנוסף. את הסיפור שמאחורי הקלעים, זה שהתקיים בחיי במקביל לתחושות ההתעלות והאופוריה הרוחנית: המפגש עם חוסר ההצלחה. עם חוסר החיבור. עם תקשורים לא נכונים ולא מדויקים. ולספר מה קורה כשדברים לא עולים יפה כמצופה, או כאשר מה שאנו מזמנים אל תוך חיינו לא מתרחש.
הזמן: שנת 2005. אני בדרך הביתה אחרי יום ארוך. אני גרה בצפון תל אביב, והסיכוי למצוא חנייה ברחוב שלי וגם ברחובות הסמוכים - קלוש. איזה מזל שאני מחוברת אל עולם הנסתר ויכולה לזמן לי חנייה. אני לוקחת נשימה עמוקה, ומבקשת לקבל חנייה סמוך לביתי.
הנס הזה, שמתרחש פעמים כה רבות מול עיני, גורם לי לחוש אהובה על ידי העולם. כמו מלכה. אני נכנסת אל הרחוב שלי בציפייה לאתר את החנייה המתפנה במיוחד עבורי. עושה סיבוב אחד ועדיין לא התפנתה החנייה שלי. לא נורא, אני מציינת לעצמי בעדינות, עוד רגע והנס יקרה, ובינתיים מוצע לי שיעור בסבלנות.
חצי שעה אחר כך, ואחרי כמה סיבובים נוספים שבהם לא נמצאת החנייה המיוחלת, מתחיל הדיאלוג הפנימי בתוכי להגביר את קולו: למה לא קיבלתי היום חנייה? אולי אני לא מחוברת מספיק טוב היום. אולי אני עצבנית? אולי זה קצת הורמונים. אולי פשוט לא ביקשתי ממקום עמוק? כנראה לא ממש רציתי. אבל רציתי. באמת רציתי. למה שלא ארצה
הסיפור הזה אולי נשמע שולי ולא משמעותי – אבל הוא משקף במידה מסוימת את הדרמה הפנימית שהתחוללה בי במשך תקופה ארוכה. וככל שהעמקתי במפגש עם עולם הנסתר, רבות מן הפעולות בחיי נהפכו להיות מבחן לכוחותיי הפנימיים והציבו על כף המאזניים את החיבור שלי אל עצמי ואל האלוהות.
אולם, באותה התקופה תהליך זה לא התרחש ברמה המודעת שלי. לא נתתי לעצמי להתחבר אל תחושות של אכזבה, תסכול או תחושת חוסר ידיעה. גם לא הרגשתי נבחנת. הרגשתי מחויבת ומגויסת לדרך, חיילת בצבא השלום הרוחני - ובכל פעם שעלה בתוכי קונפליקט בין החיזיון לבין המציאות פתרתי אותו בזה שנבצר ממני להבין מהלכים אלוהיים, וגם אין בכך צורך. וכשהרגשתי שדברים שזימנתי לא התרחשו כפי שציפיתי, הדחקתי את כל הרגשות שעלו בתוכי, קמתי בראש זקוף, אמרתי לעצמי שהכול קורה כפי שצריך ושהכול לטובה, והמשכתי באופן נחוש במלאכתי.
אני חושבת שהקושי המרכזי שבחיבור אל עולם המיסטיקה נובע מכך שכאשר אדם חש שהוא נעשה שליח לאנרגיות אלוהיות, הוא מתחייב בפני עצמו שלא להטיל ספק במידע, בחוויה ובאנרגיה שמועברים דרכו, כי הם מגיעים ממקור אלוהי, והוא חש כי אסור לו להתנגד למה שקורה – בבחינת "כזה ראה וקדש".
עליו לקבל באופן מובנה כי הוא אינו יכול להבין באמצעים אנושיים את המהלכים האלוהיים המורכבים המתרחשים בחייו ובחיי האחרים, ומתוך כך עליו להיכנע באופן מוחלט לכל ההתרחשויות החיצוניות והפנימיות שקורות לו, מתוך ההבנה הרוחנית העמוקה כי הכול לטובה, וכל רגע ורגע המתרחש ביקום הוא שלם ונועד להיות.
הדבר אינו נוגד את אמונתי. גם אני חושבת שהעולם טוב מיסודו, אולם אני סבורה שבתוך המבנה הרוחני שלנו קיימות שתי מהויות הפועלות באופן שונה: הנפש והנשמה. הנשמה היא זו היודעת אינסוף, מחוברת לאלוהות בכל זמן, והיא החלק בתוכנו שיודע כי העולם נברא בטוב וכולו שלם. אך במקביל מתקיימת בנו עוד ישות רוחנית והיא הנפש - החלק הנמוך יותר בתוכנו, הפגיע, אשר אינו מבין מהלכים רוחניים גבוהים ומכיל את חוויית החיים האנושית, בת התמותה.
זהו החלק החרד והפוחד בנו, שמצויים בו רגשות של כעס, שנאה, תסכול, אכזבה וייאוש. אני מאמינה שהמשימה הרוחנית הגבוהה ביותר שלנו היא ללמוד לקבל את הנפש שלנו באהבה ובחמלה, לראותה כחלק בלתי נפרד ממהותנו, ולרפא אותה במהלך חיינו. ללמד אותה את דרך הנשמה, ולעזור לה להירגע מתחושת חוסר הוודאות השוררת בחיינו ומחרדת הכיליון והמוות המאיימת עלינו.
היום אני יודעת כי בזמן ההתרחשויות המיסטיות שחוויתי לא יכולתי לאפשר לעצמי להיות חרדה ומתוסכלת. לא אפשרתי לעצמי להתחבר לתחושות הקשות של נטישה ואכזבה שעלו בתוכי משלא הצלחתי ליצור את המציאות שלי באופן רציף ותדיר, וכשדברים שרציתי מאוד שיתרחשו לא הגיעו לכלל מימוש. אני חושבת שבזמן הזה פעל בתוכי מנגנון הגנה חזק ביותר, שדחה את ההתחברות לחולשה ולמקום האנושי החרד, וחייב אותי להתייצב באמירה חד-משמעית: אלוהים לא עושה טעויות, כך היה צריך לקרות וזהו זה. כל תחושת חוסר הצלחה קיבלה מענה מיידי ב"כך היה צריך לקרות".
במהלך הזמן, ככל שהתווספו אירועים נוספים שבהם לא הצלחתי לממש את כוחותיי וליצור את המציאות שלי כפי שרציתי, הלך והעמיק הקרע בתוכי. לא יכולתי להגיד לעצמי שנכשלתי, כי כל כישלון שלי העמיד את החיבור שלי אל עצמי ואל האלוהות בסימן שאלה, והדבר היה בלתי נסבל בעיני. בדיעבד אני חושבת שחייתי כמו על רכבת הרים רגשית, שבה יש הצלחות מדהימות ומסעירות ותחושה של השתייכות אל האלוהי, ובצדן חוסר הצלחה שאין לו הסבר, הגורם לתחושת ניתוק ונידוי מן העולמות העליונים.
לפני כארבע שנים החלטתי לשנות את חיי. נבטה בי ההכרה העמוקה שלמרות החיים מלאי הקסם, ההתרגשות וההרפתקה שבחיי המיסטיים, ולמרות שאני יודעת בוודאות שקיים עולם נסתר הפועל על פי חוקים רוחניים – המחיר הפנימי שאני משלמת על החיבור איתו דרך מיסטיקה הוא מחיר כבד.
הבנתי שלמעשה אני נתונה במצב של הפקרות רגשית, שבה אני מאפשרת לעצמי לנוע כמטוטלת בין מצבים רגשיים קיצוניים, ולהיות שרויה במתח מתמיד ובפירוש אינסופי של סימנים והתרחשויות.
הרגשתי שהניסיון לראות מיד כל דבר כחיובי, לפרש ללא דיחוי כל אירוע קשה ומכאיב כהזדמנות נפלאה לשינוי, לא מאפשר לי לקחת את הזמן ולתת מקום לרגשות הקשים שעולים בי. לנחם את הנפש הפנימית שלי שנמצאת בחרדה, בסבל ובתסכול.
הוויתור על החיבור אל עולם המיסטיקה דרש ממני לוותר על יכולות התקשור שלי בכתיבה ובדיבור, על יכולת קריאת מחשבות והגדת עתידות, ועל תחושת ההתעלות האופורית המתלווה אליהן; לוותר על האגו שלי והאדרת העצמי באמצעות התפעלות בלתי נדלית של הסביבה מכוחותיי המרשימים.
אבל האמת היא שהרווחתי הרבה יותר. היום אני נמצאת במקום שבו אני יודעת את קיומו של האלוהים ולא נדרשות לי הוכחות בלתי פוסקות לקיומו באמצעים מיסטיים. אני חווה ורואה את האלוהות בכל פרח ובכל אדם, והרצון הפנימי האנושי שבי הוא זה המוליך אותי באופן טבעי לעזור לעצמי ולאחרים.
למרות שנפרדתי מעולם המיסטיקה לא עזבתי את העולם הרוחני. מזה מספר שנים אני מטפלת ומלמדת את "דרך התודעות" – דרך חיים רוחנית וגישה טיפולית שפיתחתי, אשר באמצעותה אני מסייעת לאנשים להתחבר באהבה אל נפשם האנושית העדינה והחרדה ולעשות את מה שבעיני באנו לעשות כאן באמת: ללמוד להיות אנושיים. להיות מסוגלים לחוות את החיים בשלמותם: להתחבר אל חוויית החיים המופלאה שלנו מלאת השמחה וההתפעמות, לצד ההתחברות האוהבת והחומלת אל נפשנו הדואבת הזקוקה למרפא.
שלי ברעם היא מטפלת קלינית מוסמכת (M.A), מורה רוחנית, סופרת, מרצה ומנחת סדנאות.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
