ארבעת המינים – הסיפור האמיתי
כשניר מנוסי היה סטודנט מתקדם לפילוסופיה ומתחזק מתחיל, הוא חשב שמנהגי סוכות הם שיא השיאים של הגיחוך היהודי. אחר כך תפש שבעצם הקיום האנושי יש משהו מגוחך באופן עמוק, ועל כן מוטב ללמוד הכול בעניין מאשר סתם להיות עסוק בגיחוכים. סיבה טובה להתעמק בארבעת המינים
כשהתחלתי להתעניין ביהדות ברצינות, אחד הדברים שנראו לי הכי משונים (והיו לא מעט), היה מצוות ארבעת המינים. הייתי אז סטודנט בירושלים, ולא יכולתי שלא לגחך קמעה כאשר ביום בהיר אחד נמלאו הרחובות אנשים לבושים בחליפות מהודרות, הנושאים בגאון אגד צמחים מלופף שהיתמר אל על. ואם זה לא היה מספיק, הרי שמי שעקב אחריהם היה רואה שבאמצע התפילה, ללא כל התראה מוקדמת, הוציאו כולם באחת את חבילת העלעלים שלהם והחלו לנענע אותה לכל הכיוונים!
מובן שכמו כולנו למדתי על אודות ארבעת המינים בביה"ס וידעתי למנותם (טוב, אולי התבלבלתי לפעמים בין הערבה וההדסים...), אלא שמאז לא הקדשתי להם טיפת מחשבה. אך כעת, כשמסעותיי הרוחניים הנפתלים הובילו אותי, במפתיע, לפתחה של האפשרות לקבל עליי את מצווֹת התורה, נאלצתי לעמוד מולם שוב באופן חדש. האם באמת מסוגל גם אני, הסטודנט המשכיל לפילוסופיה הצופה בסרטים מתוחכמים בסינמטק, לנענע ירקות בבית כנסת? מגוחך!
למרבה המזל, באותו רגע כבר חייתי וחשבתי מספיק כדי לתפוס שבעצם הקיום האנושי יש משהו מגוחך באופן עמוק. העיסוקים בהם שוקעים הבריות, הדברים בגללם הם מתאהבים ובגינם הם רבים, מושאי תשוקותיהם וחרדותיהם – בכל זה יש בסופו של דבר משהו כה מגוחך, עד כדי שבמעין הפוך על הפוך, דבר אינו מגוחך יותר. כלומר, זה שמשהו נראה מגוחך זה כבר לא אמת מידה כדי לבטלו, כי כשמסתכלים מספיק טוב, רואים שגם כל החלוּפות שלו מגוחכות. המסקנה היא שבמקום לצחוק על הכול (או מוטב, תוך כדי צחוק בריא על הכול) יש לגשת וללמוד הכול בעניין.
כאשר נקטתי בגישה זו כלפי ארבעת המינים זכיתי לחוויה חשובה, שמאז, ברוך השם, זכיתי לה עוד פעמים רבות, מול נושאים אחרים: זו היתה התגלית שנושא מסוים בתורה, שנדמה לי בתחילה שרירותי או ילדותי, טעון בעצם ברובדי משמעות רבים. ארבעת המינים, על כל פרטיהם ההלכתיים, התגלו לי פתאום כמבחר מוקפד ומדויק של ייצוגים, המצביע על מספר תובנות עמוקות וממחיש אותן.
אחת מתובנות אלו קשורה ביחס בין שני קטבי ההוויה – אחדות וריבוי. היחס ביניהם מגולם ביהדות בפסוק המסמל אותה יותר מכל, "שמע ישראל, ה' א-להינו, ה' אחד": מצד אחד אומר הפסוק כי ה' הוא "אלוהים", מילת ריבוי הרומזת לשלל כוחות טבע, ומצד שני הוא קובע כי ה' הוא "אחד" – ישות אחדותית ומופשטת.
איש האמונה נוטה לשאוף להתרחק מהשטף המהמם של הצבעים, הצורות והדעות של העולם הזה, בחיפוש אחר אחדות פשוטה הנחה מעבר לו. קול פנימי לוחש לו, כי בקרב התבל, מבעד לריבוי הנגלה, מפעם לב אחד, וכי עליו לצאת ולחפשו.
אך מה טעם באחדות הזו, וכיצד ניתן בכלל לגשת אליה, אם לא ביחס אל הריבוי? האחדות נעשית משמעותית ונוגעת לחיינו רק כאשר היא מתחילה להשתקף, בשלל צורות, ברבבות רסיסי המראה של עולם הריבוי. יתרה מכך, רסיסי המראה משיבים אל האחדות פנים חדשים – שלל פנים חדשים – החושפים כי האחדות עצמה אינה פשוטה, אלא רבת פנים.
דבר מעין זה ניתן למצוא בארבעת המינים. ניתן לראות כל אחד מהם כמאיר צד אחר מהאחדות האלוקית האחת. ליתר דיוק, ניתן לראותם כמגלמים סוגים של אחדות, אופנים שונים בהם הרבים מתכנסים ומתלכדים לכדי אחד.
ההדסים הם ענפים ארוכים, שבכל נקודת הסתעפות יוצאים מהם בדיוק שלושה עלים. אמת המידה היסודית לכשרותם היא שכל שלישיית עלים אכן יוצאת מאותו מקום. אם יוצאים רק שניים, או שהשלישי יוצא מנקודה סמוכה אך נפרדת, ההדס פסול.
לאור זאת, סוג האחדות שמבטא ההדס הוא אחדות של שורש משותף. על פני השטח, העולם בנוי מריבוי אברים נפרד, אך אם יורדים אל מתחת לפני השטח מתגלה שכולם צמחו והסתעפו בעבר משורש אחד. לא זו בלבד, אלא שכולם יונקים ומתחיים ממנו בזה הרגע ממש, גם אם עינינו אינן רואות זאת. גילוי השורש המשותף של הדברים הוא מציאת העיקר מבעד לטפל. אכן, משמעות המילה "עיקר" בעברית היא
מאפיינו של ההדס הוא שהוא ניחן בריח טוב. הריח מסמל כאן את היכולת "להריח" בחושינו הפנימיים את המוצא המשותף של הדברים. והנה, הריח הטוב בוקע דווקא מהעלים, לא מהגבעול. כמו לומר, גם מה שנראה טפל אינו תפל: אם מריחים אותו, מזהים כי רושם השורש המשותף הספוג בו מקרין החוצה ביתר שאת, ריחני עוד יותר מהשורש עצמו.
הערבות הן הפשוטות ביותר מבין ארבעת המינים, ואין כמעט שום דרישה הלכתית מהן. הן לא ניחנות בריח ואף לא בטעם טוב – אדרבה, הן מרות למאכל – וכן הן המהירות ביותר לנבול, ובמהלך שבעת ימי הסוכות נדרש להחליף ערבות פעמיים ואף שלוש.
חז"ל אמרו שעלי הערבה דומים לשפתיים, דבר המתקשר לרחש ולרשרוש שמשמיעים העלים בתנועתם. שיח ערבות מזכיר המון אנשים המתגודדים ומתחככים, משמיעים המולה בלתי מובחנת. כאן בדיוק טמונה סוג האחדות שהערבה מגלמת: האחדות המתגלה מתוך ערבוביה.
אחדות הערבוביה היא האחדות של החיים בפועל, בהווה, כפי שהם במציאות הנתונה לנו. כערבי נחל, כולנו מצטופפים על פיסת ארץ קטנה השטה בחלל, שותים בצמא את מעט טיפות מימיה, מנסים, איכשהו, להחזיק מעמד לפני שאנו נובלים וחולפים. זו לא אחדות של מוצא משותף או ייעוד משותף, אלא של גורל משותף. אך זו אחדות גדולה מאד, והיא חושפת פן מזו האלוקית.
הערבה גם מציעה פתרון – צנוע וחלקי כדרכה, אך ראוי להתייחסות – למצב אותו היא משקפת. בארמית היא מכונה "אחוונא", כלומר אחיות (כמו המלה 'אחווה'). השפתיים הרוחשות יכולות להפוך לשפתי הידברות – הקשבה והיכרות – ערכים פשוטים של חיים משותפים. כאמור, זהו פתרון חלקי, שכן מלים באמת אינן פותרות הכול, וברגעים מסוימים אף מטשטשות פערים שמוטב להדגישם; אך ככלי ארעי וחלקי, כמו הערבה, הן חשובות.
הלולב מכונה במקרא "כַּפֹּת תמרים", ומשתמשים עבורו בכף דקל שטרם נפתחה ונראית כענף ארוך ודק. משום שהוא מזדקר הרבה מעל האחרים נחשב הלולב לעיקרי מבין ארבעת המינים, ומצוותם קרויה כולה על שמו, ומברכים עליהם "על נטילת לולב".
עץ התמר מתייחד באופן בו צומחים מתוכו העלים: במקום להסתעף כל אחד במקומו הנפרד, הם שלובים ושזורים זה בזה באופן שלא ניתן להפרידם, צומחים מעלה יחדיו מתוך השדרה המרכזית. בשל כך, האחדות אותה מסמל הלולב היא זו של ייעוד משותף: הוא מגלם את החלום שהאנושות תתאחד סביב חזון אחד ותטפס לקראתו מעלה.
בניגוד להיזכרות בשורש משותף, ובניגוד להתמודדות היומיומית עם החיים בפועל, כאן ההתלכדות היא סביב חזון עתידי. דבר זה זוקף את קומתנו ומחדיר בנו גאווה פנימית, שאיפה לעלות ולהתגלות. בנוסף, בעוד ההדס ניחן בריח – זיכרון קלוש של אחדות שהיתה ואבדה – פרי עץ התמר ניחן בטעם. הסיבה היא שחזון לעתיד נותן טעם מוחשי לחיינו, תחושה שיש לנו לאן להתקדם ושאנו חפצים להגיע לשם.
נשים לב שדוקא אחדות זו תובעת היררכיה ברורה: יש בה מעלה ומטה, יעד ואמצעים, תפיסת עולם ראשית ואחרות הכפופות לה. על מנת לעלות על מסלול התפתחות יש להודות בצורך להציב תורה אחת על גבי אחרות, לקבל הגדרות של קומות, תפקידים, שלבים.
האתרוג מכונה במקרא "פרי עץ הדר". חז"ל דרשו ש"הדר" פירושו "דבר שדר באילנו משנה לשנה" – כלומר פרי הנמצא בכל העונות והזמנים – וכן שהוא צריך לגדול על מים, שכן הדר זה שורש המלה מים ביוונית. כמו כן, חז"ל המשילו את האתרוג ללב האדם.
יכולת האתרוג לסבול את כל העונות מרמזת על אחדות של הִשתווּת – קבלה בהכנעה ובשוויון נפש של כל המתרחש בחיים. אכן, זוהי תכונתו של הלב המתוקן, שאינו מתנשא או מתרעם, אלא חדור תמידית בשפלות רוח ובאסירות תודה. חוויה זו מאזנת את הגאווה הלולבית, ומאפשרת לה להיתמר מבלי להתנשא.
אחדות זו אינה שייכת לעבר, להווה או לעתיד, אלא לכללות הזמן. היא תמיד נדרשת באותה מידה. אולי מסיבה זו האתרוג הוא היחידי הניחן גם בריח וגם בטעם.
השאיפה לאחדות נוטה להתמקד רק בחלק מהסוגים שמנינו. חג סוכות ומצוות ארבעת המינים הם תזכורת שהאחדות הנעלית האמיתית היא אחדות כל האחדויות. באופן אירוני, אם מצטמצמים לאחדות אחת, כלל לא מתעלים מעל עולם הריבוי.
חג שמח!
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
