תגנח משהו: אפטוביצר בעקבות הקול הפנימי האבוד
נשיפות ושאיפות, גניחות, בכיות וקולות משונים מיוחסים אצלנו לתינוקות בני יומם, לתרבויות שבטיות או לחדר המיטות. אבל הדממת הקולות האלו מנתקת אותנו מחושינו, מרגשותינו ומגופנו. אז למה לא שומעים כלום?
האם כשאתם פוגשים חבר ברחוב ומתרגשים, אתם מביעים את התרגשותכם בנשיפות, בגניחות, בכחכוחי גרון או אולי בצווחות רמות של עונג? - מן הסתם תענו: "וכי למה? מה, השתגעתי?". כי נשיפות, גניחות וקולות משונים כאלו ואחרים שמורים בתרבות שלנו, במקרה הטוב, לחדר המיטות. אבל, בתרבויות קדומות, הן היו חלק חיוני בתקשורת בין בני האדם.
בספרה "נפש עירומה" מספרת פרופ' עדה למפרט על שפתם המדהימה של בני שבט ההדזבה, החי בימינו בטנזניה שבמזרח אפריקה. הגנטיקאים אומרים עליהם שהם האנשים הקדמוניים ביותר החיים כיום על פני כדור הארץ. כולנו, כל בני האדם, צאצאים שלהם. שפתם, לפי למפרט, "מכילה שפע הברות, ובהן כאלה שנוצרות מקליקים, בין לשון לחיך או לשפתיים או מנשיפות אוויר גרוניות, שאבדו ואינן עוד בשום שפה אחרת. יש בשפתם מאה צלילים שונים לעומת שלושים באנגלית. שפתם היא אם כל השפות".
לכו וראו איזה מחיר היינו צריכים לשלם כדי להיות "אנשי תרבות". כמה התנתקנו מחושינו.
כמה התנתקנו מגופנו, מרגשותינו; עד כמה נהפכה התקשורת בינינו עשירה במילים ודלה בביטויים רגשיים וגופניים. תרבות שצמצמה את הביטוי הרגשי שלנו, לימדה אותנו גם לצמצם את נשיפותינו ושאיפותינו.
הקול הוא הביטוי הראשון של חיים עם בואנו לעולם. אויר פורץ לריאותיו של התינוק, שצף עד לא מכבר במים. האוויר מתחכך במיתרי הקול וכך נולד הקול. כמו טביעת האצבע, כך גם הקול מבטא טביעת נשמה ייחודית וחד פעמית.
התינוק הנולד אינו מהסס להשמיע את קולו. הוא אינו שואל את עצמו: "איך זה נשמע? מה יגידו עליי?" הוא בוכה ואחר כך גונח, מהמהם בהנאה או מצקצק בלשונו, ממש כמו בני שבט ההדזבה. אז מה קרה לנו? איך אנחנו נולדים עשירים בהבעה ומשאנו מתבגרים אנו מבטאים עצמנו בצמצום ובהחסרה?
תשובה מאירת עיניים
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור ... אנחנו שואלים את עצמנו איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? ... אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון... כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בבלי דעת, רשות לאחרים לעשות כמונו"...
לעיתים קרובות צמצום האישיות עמוק עד שאנחנו שוכחים לגמרי שיש בנו את אותו אור שעליו מדבר מנדלה. למה זה קורה? תשובה אחת היא כי למדנו, כילדים חסרי אונים התלויים בהוריהם, שכדי לקבל אהבה או סוג של בטחון, עלינו לספק את משאלותיהם: הילד הבוכה ייענה לנזיפות של אביו בסגנון "תפסיק לבכות", ויגדל להיות "גבר". הילדה שאהבה לקפוץ ולהשתולל, ללכלך את בגדיה ולשיר בקולי קולות תלמד להיות "ילדה טובה", שקטה ומטופחת, כדי לספק את אמה.
תשובה אחרת היא, שחלק מאיתנו גדלו בלי שדיברו איתם או הקשיבו להם. במקרה זה, דרך נפוצה להסתגל למציאות לא אוהדת היתה להפסיק להשמיע את קולנו. הדברים נשארו בפנים, וכשלא היה לנו קול לבטא אותם, דברים קטנים ופשוטים הפכו למפלצות. הקול הוא הגשר לרגש. כדי להימנע מדחייה, מבושה ומפגיעה ניתקנו את הגשרים. הרגשות הם כמו נהר שאין לו גבול: לו יכולנו לבטא עצמנו בקול הם היו מקבלים צורה וגבול.
איך אנחנו יכולים לחזור לקול האותנטי שלנו, לגלות את הקול הפנימי החבוי ולהשאיר מאחורינו את המסכות שלבשנו? מפתח אחד, אומרת המורה הרוחנית ימימה אביטל, טמון בהבנה שאנו ממשיכים להתייחס אל הסובבים אותנו כאילו היו אבינו ואמנו:
"כל פונה אליך אינו שונה ממך... מהבנה שכל פונה (אליך) אינו אבא ואינו אמא, אז תתנער ממאבקך בפני כל אחד ואז אל תצטדק לקיומך. זאת אומרת: אל תבקש מהשני רשות כדי להתקיים... אל תצטדק, תנוח על מקומך, תהלך בדרכך לשלום".
הצורך להצדיק את קיומנו גורם לנו לריצוי הסביבה או למאבק נגדה. בתהליך האישי שאני עברתי, עוזרות לי ההבנות לפיהן אינני שונה מהאנשים שסביבי, אינני פחות ואינני יותר מהם, שאינני צריך לבקש רשות כדי לבטא את קולי האותנטי. אני נושא איתי את המילים האלו יום יום וכך יכול, כפי שמתארת ימימה, להלך בדרכי האישית לשלום. זוהי דרך שמחפשת שלום פנימי ושלום עם האחר. אין בה מאבק משום שהיא מתקיימת מתוך עצמה, ללא צורך לבקש רשות מהשני.
התבוננות בקול שלנו יכולה ללמד אותנו באיזו מדרגה אנחנו נמצאים. הקול, כביטוי לפנימיות שלנו שיוצאת החוצה, יכול לשקף למשל זהירות יתר, התכווצות שמביאה לדיבור חלש או בקוטב השני התרחבות יתר, תפישת מקום על חשבון אחרים, בדיבור מרובה מילים ובטונים גבוהים. הקול שלנו יכול לבטא דחייה מתמדת, כשאנחנו משיבים בשפה שמתנגשת על כל מה שנאמר לנו ב"זה לא בדיוק ככה" - או בקוטב השני שפה שמרַצה, מתחנפת, מוותרת ויתור יתר על הקול הפנימי שלנו.
הקול הפנימי שלנו מוצא לעצמו עם השנים דרכים שונות ומשונות על מנת להסתיר את עצמו ברעש ובצלצולים, או בחזות שקטה ומופנמת. התוצאה, בכל מקרה, היא שאנו מבטאים עצמנו בקול מזויף.
אז איך חוזרים אל הקול שלנו?
מספרים שבמזרח אפריקה ישנם שבטים, שבהם גילו של הילד אינו נמנה מרגע הלידה וגם לא מרגע ההתעברות. שנות חייו נספרות החל מהרגע הראשון שבו עלה כרעיון במחשבותיה של אמו.
כאשר האם לעתיד מבקשת להרות, היא יוצאת אל מחוץ לכפר. שם, היא מתיישבת תחת עץ ומקשיבה לטבע שמסביבה ולטבע שבתוכה, עד שהיא שומעת את שירו של ילדה לעתיד. היא חוזרת לכפר ומלמדת את אביו לעתיד של הילד את השיר הזה. רק אז הם מתנים אהבים ומזמינים את הילד להצטרף אליהם.
לאחר ההתעברות, היא שרה את השיר לעובר שברחמה. אחר כך היא מלמדת אותו את זקנות השבט, המשמשות כמיילדות, כדי שבזמן הלידה יקבלו את פני הילד עם שירו. לאחר הלידה לומדים כל אנשי השבט את השיר. הם שרים אותו בתחנות שונות של חייו: כאשר הוא נופל, נפצע, נפגע, וגם ברגעי ניצחון או טקסי מעבר. השיר הזה מהווה חלק מטקס הנישואין ומושר לו בפעם האחרונה גם בסוף חייו, כאשר כל אהוביו מסביבו.
בדרך מיוחדת זו מזכיר השבט לכל אחד מבניו ובנותיו את המהות הפנימית הטובה שלהם. הקול הפנימי, השיר הפנימי, הופך לציר ולעוגן של האדם בכל תהפוכות החיים. החלק המופלא ביותר בסיפור זה מתייחס למה שמתרחש כאשר אותו אדם מרמה את חברו, פוגע בו או גונב ממנו. כאשר נתפס אחד מבני השבט במעשה פשע, מתכנס כל השבט ובמקום לכלוא אותו, לרגום אותו או לקנוס אותו, הם שרים לו את השיר שלו. כך, הם מזכירים לו את מהותו ועוזרים לו לחזור ולהתחבר אליה.
ההקשבה לקול הפנימי יכולה להזכיר גם לנו את מהותנו. אם נקשיב היטב, השיר הנשכח יכול להיות מושר שוב. לא רק כדימוי אלא גם בפועל. להעז ולשיר. להעז ולתת בקולנו את הצבע הייחודי שקיבלנו כמסר לעולם. בלי חשש, בלי הצטדקות. בשמחה.
יואב אפטוביצר - מטפל בפסיכותרפיה באוריינטציה גופנית, תלמיד של ימימה אביטל, מנחה סדנאות על תהליכי שינוי ומערכות יחסים. לפרטים על סדנת קול והתפתחות לגילוי הקול הפנימי ב-12-14 לנובמבר
נא להמתין לטעינת התגובות
