תודה יעל על הפידבק.
איך לומדים להקשיב לקול הפנימי? מתחילים להקשיב. דרך טובה היא להתחיל ולהקשיב לגוף. לרוב אנחנו נוטים, במיוחד בחברה המערבית, להקשיב לרעש המתמיד שיש בראש. ברגע שמתחילים להקשיב לגוף, לניואנסים, מתחיל להתרחש תהליך של הקשבה אחרת, עמוקה ושקטה יותר.

לפי דעתי עבור סינגלים חשוב מאוד למצוא את הקול הפנימי שלנו.
מכיוון שאנחנו חיים בחברה נשואה, עלינו להתחבר אל האמת שלנו כי אנחנו מוצפים בקולות על ''איך למצוא'', ועוד עדכוני מי התחתנה כמה ולמה.
לכן מחברת הספר, ''מניפסטה לבת היחידה'' (Single Girl's Menifesta), ירושה סטיוארט, ממליצה לקחת שיעורי פיתוח קול.
אני משתמשת בקול בשעת מדיטציה ועובדת על הקול בשיטת Dr. Fluency שבמקור מיועדת למגמגמים.
לסיום: אני מאוד מתחברת לרוח המאמר, וחושבת שכדאי לרתום את כוונתו לטכניקות, כגון: שימוש במנטרה קולית בשעת מדיטציה, דקלומים ודיבור איטי בנשימה איטת.
לדבר היום לאט זו ממש העזה שרק זקנים מוקירים.

יואב
איזה יופי! וגם מלמד. הייתי שמחה אם היית יכול להרחיב, אולי בכתבה הבאה, על מציאת הקול הפנימי. אתה כותב שההקשבה לקול הפנימי היא פתח לעולם ומלואו. מה זה אומר? ואיך לומדים להקשיב?
תודה רבה, יואב

שלום לילית. זה אכן לא כל כך פשוט. הסיפורים מאפריקה יחד עם זאת הם תזכורת. כמולהיות שנים סגורים בעיר ולגלות פתאום, כשאנחנו יוצאים לטבע, ליער או למדבר, שיש אפשרות לחיים בשקט, בפשטות, במרחב וכו'. המפגש עם הדברים האלו יכול להיות תחילה של משהו חדש. כמו להנביט בשדה ההכרה שלנו אפשרויות אחרות של חיים וביטוי.

הכל נשמע יפה וטוב בסיפורי אפריקה, אבל אנחנו חיים כאן וזה לא כל כך פשוט כמו שאתה כותב

מה שהבאת מאפריקה מרתק. מעניין שאנחנו צריכים לחזור לאפריקה כדי להתחיל ולהשמיע את הקול האמיתי.

אני לא מבין את העניין של הפחד מהעוצמה. לא מרגיש בעצמי שום עוצמה. רק מפחד להוציא קול. בטח לא לשיר

התחושה שאני לא יכול לבטא את עצמי באמת רודפת אותי. כל הזמן אני מוצא שאני רק מרצה ומרצה אנשים אחרים במקום להיות אני באמת. תודה על הכתבה. זה מזכיר לי שאפשר גם אחרת.

כל כך מדבר אלי התאור של ילדה שרוצה לשיר ולהשתולל ומשתיקים אותה עד שהיא נהית ילדה טובה

הסיפור על השיר ששרה האמא היולדת באפריקה כל כך נגע לי ללב. ממש בכיתי. תודה!