בשם האם: כשהילד מתחיל לקרוא לכם בשמכם הפרטי
יום בהיר אחד מחליט הפעוט לקרוא לכם בשמכם הפרטי במקום בתואר הכבוד שעמלתם רבות כדי להיות ראויים לו. דווקא היחיד בעולם שיכול לומר "אבא/אמא", מפגין לפתע סימני מרד. מה תעשו?
שנים חיכיתי לזה. שנים דמיינתי את הרגע שבו אהפוך להיות אם והצאצאית שלי תכתיר אותי בתואר הנכסף והמופלא הזה. אז אחרי שגררתי את הצמוד שלי אל עבר החופה, ידעתי שזה רק עניין של בשלות (לא שלי, שלו) שזה יגיע. וזה הגיע. הפכנו לאבא ואמא של איה. בכל הזדמנות שהייתה לי חתמתי את שמי בגאווה "ליטל, אמא של איה". כמו סטודנט שסיים לימודי רפואה וזוקף לזכותו את התואר "דוקטור" בכל דרך אפשרית, ואף דואג לציינו על השלט המתנוסס בפתח ביתו.
משום מה הראשון שזכה לכינוי הקסום הוא אבא, אבל אמא שלי, בחוכמתה, ציינה שברוב המקרים שבהם פעוטות קוראים "אבא" הם בכלל מתכוונים "אמא". נשמע הגיוני. קשה לי לשים את האצבע בדיוק על התאריך שבו היא מלמלה לראשונה את המילה "אמא", אבל אני זוכרת את התחושה החמימה שהציפה אותי. נהניתי מכל קריאה כזו. גם בשתיים בלילה. כשמלאו לה שנתיים, פחות או יותר, היא פצחה בפטפטת שוטפת ונהגה לחקות כל
מילה שאמרנו. זה היה נחמד ובעיקר מצחיק, עד הרגע שבו היא חיקתה את אבא שלה שקרא לי "ליטל". פתאום הציפלוחה הקטנה הזו קוראת לי מקצה הסלון ליטאאאאל. כל זכויותי נשללו בין רגע. ניסיתי להסביר - "קוראים לי אמא", והיא מצדה התעקשה - "אבל השם שלך זה ליטל".
כבר דמיינתי את עצמי מגדלת ילדה שמצפצפת עלי, שלא מכבדת את מקומי כאמא שלה ושקוראת לי בשמי כאילו הייתי אחרונת החברות בגן השעשועים. דמיינתי אותה קוראת לי בפומבי "ליטל" ואת מבטיהם התמוהים של הסובבים אותנו שישאלו את עצמם "זו לא אמא שלה?", "אז מי היא בשבילה?", "ואולי זו כן אמא שלה, אבל הן לא ממש קרובות ולכן היא אינה קוראת לה אמא?". החלטתי לשים לזה סוף. הבנתי שהסיבה שהיא קוראת לי "אמא" היא כיוון שהיא מחקה את אביה כשהוא קורא בשמי.
"מהיום אתה קורא לי אמא", הפצרתי בו. הוא הביט בסימן שאלה, אבל אני לא התבלבלתי. אם לא תעשה זאת אלמד אותה לקרוא לך "יובי כרובי" או גרוע מכך "יובל המנוזל". הוא נכנע. בכל פעם שפנה אלי בנוכחותה הוא קרא לי "אמא". בהתחלה זה היה נורא. דמיינו את בן זוגכן הגדול והחסון צועק אליכן מחדר השינה "אמאאאא, תביאי לנו שוקו". אבל אחר כך התרגלתי ויותר מכך, אהבתי את זה. במיוחד לאור העובדה שהקופה הקטנה חיקתה אותו בכל הזדמנות אפשרית. אם במקרה היא הייתה פתאום קוראת לי בשמי הפרטי הייתי ניגשת ואומרת לך בטון רך אך החלטי: "נכון, קוראים לי ליטל, כולם קוראים לי ליטל, אבל את, ורק את, קוראת לי אמא".
ההתעקשות שלי באה ממקום אינסטינקטיבי לחלוטין, אבל עכשיו מתברר שמדובר באינטואיציה בריאה, כפי שמסבירה ד"ר לילי פאוקר, מומחית לחינוך מיוחד. "כל מילה בלקסיקון שלנו נושאת משמעות ובעלת תפקיד חשוב. 'אמא' היא מילה המקפלת בתוכה לא רק את הקרבה בין הילד למולידתו, אלא גם את כל החוויות המשותפות שביססו את היחסים ביניהם. אמא (וגם אבא) היא האדם היחיד המבקש את טובת הילד מבלי לצפות לתמורה, ובשעת הצורך היא מוכנה ללא היסוס להקריב את הכל למענו, אפילו את חייה. נשים רבות כל כך חיכו בכיליון עיניים להיקרא 'אמא' וחוו לעתים כאבים פיזיים ורגשיים לא מבוטלים במטרה להשיג
"אף כי החוק איננו דורש להפוך את מעמד ההורה לרשמי, ברגע הלידה חותמת האם על חוזה חד-צדדי עם הילד אותו תנסה לכבד בכל כוחותיה לאורך כל חייה. מרגע הלידה ועד יומה האחרון תעשה האם כל מה שביכולתה על מנת לשמור על שלמותו הפיזית והנפשית של הילד ותנסה כמיטב יכולתה לחנך אותו. כך נוצרות ומתבססות מגוון המשמעויות המקופלות במילה 'אמא' ובמשפט 'אמא יש רק אחת'. הצליל 'אמא' נעים לאוזנו של מבטא המילה ולזו של המאזין - עוד בטרם הסתיים הצליל האחרון של המילה מוצף המוח בשלל קונוטציות רגשיות וזיכרונות הבונים יחד את המשמעות 'אמא' לאדם הספציפי".
ובכל זאת, ישנם ילדים שבוחרים ללא סיבה מיוחדת או מובנת לקרוא לאמא שלהם בשמה הפרטי. איך את מסבירה את זה?
פאוקר: "סביב גיל שלוש קורה שילדים מנסים לקרוא לאמא בשמה הפרטי תוך משחק או חיקוי ילדים אחרים. הניסיון הזה מצחיק אותם בתחילה, במיוחד לאור ההבנה כי זו אמא שלי ולא עוד אשה ששמה, לדוגמה, יעל. להערכתי יש לתקן מיד ולהסביר לילד מדוע יש לקרוא 'אמא'. הורים שמנסים לאפשר לילדיהם לכנותם בשמותיהם הפרטיים חוטאים למטרה. סביב הילד נמצאים אנשים מבוגרים רבים, חברים שונים. אמא, אבא, סבא, סבתא הם אנשים מיוחדים בחייו, ועוצמת הקשר מתרופפת כשמשמיעים את השם הפרטי בלבד. כינויים כמו אבא ואמא הם ביטוי ליחס ההדדי, לעיצוב ציפיות ולתקוות".
אבל ישנם לא מעט הורים שמתלהבים מהעובדה שילדם קורא להם בשמם. הם מרגישים כך שפער הגילים מצטמצם, שהם כאילו אחים או חברים של הילדים שלהם.
"הורים כאלה מנסים, גם אם לא באופן מודע לחלוטין, להפר את היחסים המסורתיים ולהפחית מסגרת של מחויבות-אחריות הכרוכה בקשר הורה/ילד. יש הורים שרוצים להיחשב לצעירים לנצח ולעתים מדמים קרבה לילד שלהם באמצעות יחסי חברות. הקרבה לילד אכן חשובה מאוד אך לא מההיבט הידידותי וחסר האחריות, אלא מהיבט של מבוגר אחראי, אוהב, דואג ומחנך, המציב נורמות, שומר על גבולות ומחנך לערכים".
גם לגילה רונאל, מנהלת מקצועית של רשת מרכזי "דיאדה", יש ילד שקורא לה בשמה הפרטי במקום אמא, אבל במקרה שלה הוא גם משכתב מחדש את מילות שירי האמהות. "כשדרור היה בן שנה ועשרה חודשים חגגו בגן את יום האם, כן, היה דבר כזה פעם", צוחקת רונאל. "לקראת יום האם למדו את השיר המופלא 'אמא יקרה לי'. בעודי באה לקחת את הקטנטן מהגן מספרת לי הגננת שכולם שרו 'אמי יקרה לי' ורק דרור שר 'גילה יקרה לי'. דרור קרא לנו בשמנו הפרטי. גם לנו העירו וגם לו. כשטוהר נולדה היא קראה לנו אמא ואבא ובהדרגה גם הוא התחיל לקרוא לנו כך לחלופין. עד היום הוא קורא פעם כך ופעם כך.
"קיימות גישות שונות בנוגע לכינוי של ההורה. ילדים מבטאים אבא, אמא (ABA ,AMA) כהברות ראשונות עוד לפני שהם מתכוונים לדבר האמיתי. גם בתרבויות שונות פוגשים את הכינוי לאבא ואמא סביב אותם צלילים, ואפילו במסורת ההודית העתיקה הצליל הראשוני המופק במדיטציות עמוקות הוא OM.
"לדעתי הורה 'קונה' את כבודו מצד הילד שלו באמצעות דוגמה אישית ודרך האהבה שהוא מעניק לו. הכינוי יכול להיות ריק מתוכן אם מי שאמור להגן על הילד ולהעניק לו מטובו לא עושה זאת. אבל יחד עם זאת, יש משהו בכינוי המאוד מיוחד הזה ששמור רק לאמא ולאבא. את האחרים אנחנו מכנים בשמות ורק לבני המשפחה הקרובים יש כינויים. הכינויים אמא ואבא חובקים בתוכם חום, ביטחון, הגנה ומשהו שאפשר תמיד לחזור אליו, מישהו שתמיד יהיה שם בשבילם ותמיד יחסר להם. לא בכדי ילדים מגלים קושי לקרוא בכינוי 'אמא' או 'אבא' לבני זוג חדשים של אחד ההורים, אפילו אם חלילה אותו ילד איבד אבא או אמא בילדותו המוקדמת. הכינוי האישי הזה מגלם משהו קרוב ומוחלט".
ואיך היית ממליצה להורים להעביר לילדם מסר ברור שהם רוצים להיקרא על ידו בכינויים "אמא" ו"אבא"?
"לעניות דעתי אם למישהו לא קל עם זה שהילד קורה לו בשמו הפרטי, אפשר לומר: 'אני מעדיפה שתכנה אותי אמא', אבל לא ללחוץ ובטח שלא לעשות מזה סיפור גדול מדי. לעתים, חלק מזה הוא בדיקת גבולות של הילד, חיפוש אחרי דרכו הייחודית בעולם או בדיקת התגובות של הוריו".
הילד/ה ממשיך להתעקש לקרוא לכם בשמכם הפרטי? ד"ר לילי פאוקר ממליצה לנהוג כך:
1. נסו לשוחח עם הילדה על הבובות שלה. לאחר שיחת התעניינות לגבי שלומן ואורח חייהן, על הטיפול המסור של הילד/ה בהן, תוכלו לשאול, כביכול ללא קשר לנושא המרכזי שבטיפול, על הדרך שבה הילדה קוראת לבובות ואיך היא חושבת שהבובות קוראות לה. יש סיכוי שהילדה תעדיף שבובותיה יקראו לה "אמא", כי הרי מה ההבדל בינה לבין ילדה אחרת שמשחקת עם הבובות. לתובנה כזאת יש ערך בהתפתחות הרגשית של הילדה, בהתפתחות החשיבה הנקראת "Theory of Mind". הילדה תתחיל להבין שלאחרים יש כוונות, רצונות ואמונות שיש להביא אותן בחשבון בקשר ההדדי.
2. בסביבות גיל שנתיים מתעוררים מאבקי כוח. אם כל העניין הוא חלק ממאבקי הכוח שהילד מנהל בבית לקראת הצעדים הראשונים של המודעות העצמית ("אני יכולה", "אני לבד"), יש להימנע בכל מחיר מכניסה למאבקים. רצוי מאוד שסגנון החיים שהוא לומד בבית לא ייבנה על כוח ושליטה אלא על הבנת הזולת. אם הקשר בין ההורה לבין הילד הוא אמיץ ואיתן, מרבית הסיכויים שלאחר הסברים, קריאת שירים בנושא אמא או אבא, הדגמה לכך שגם אמא קוראת לאמא שלה "אמא" - הדבר ייפסק. ההורה יכול תמיד להסביר לילד עד כמה הוא אוהב לקרוא לו "ילד שלי", "נהדרת שלי", "אוצר שלי" וכדומה, כי גם עבורו, לקרוא לו כך זה הרבה יותר מיוחד מאשר רק בשמו הפרטי.
3. אם שיחות והסברים לא מועילים והנושא מעיק ומציק, אפשר לשים סוף לעניין על ידי התעלמות מכל בקשה שמופנית אליכם בשמכם. וכשהילד ישאל מדוע לא עונים לו, יש להשיב בצורה נעימה אך חד משמעית שהשמות "אמא" או "אבא" מוצאים חן בעיניכם יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
