problem with this issue. I taught my children to call me by name and not by title. the title comes later into usage by attaining respect and the child recognition and awareness of your position in the family and by the profound authority you project. for some people, i.e. like you, the entitlement is the shallow result of giving a birth. work for title and eventualy you'll gain. the emotional reward is far greater then the prime use of it.

להפך , כדי להמשיך את הבדיחה , הייתי נוהגת להלבישו בשמלתי ולהנעילו בנעלי...
איזה צחוקים.

במה שקשור אליה , הכל זיוף.

אבל יתהפך העולם והיא לא תקרא לי בשם הפרטי

באמת, לאן הגענו, להעביר את הילדים סדנאות פסיכולוגיות כדי שההורים ישמעו מה שבא להם, להתחיל להתיילד לפני הילדים.
ילד גם צריך להבין מתי שהוא שההורה שלו הוא לא אלוהים כל יכול, הוא בן אדם עם זהות, עם צרכים, עם מאווים - הוא סובייקט בפני עצמו ולא רק פונקציה - זה השלב ההכרחי בהתפתחות הילדים. אבל מה, ההורים חייבים לקבל תמורה על כל ההשקעה, זו אחת מהם.

והגדול בן 7. בהתחלה צחקתי, זה נשמע מגניב.
אח''כ זה לא נעים באוזן וחברתי לא מתקנת כלל.

בגיל שנה היא קראה לי ''אמא'' פעם או פעמיים, ואז התחילה לקרוא לי גם בשמי, במשך תקופה מאוד ארוכה.
בתחילה חשבתי שפשוט לא אתייחס וזה יעבור מעצמו. אבל ראיתי שההרגל רק מתקבע וזה כבר מהפך להיות עובדה.
אז כל פעם שהיא קראה לי בשמי, הערתי לה ואמרתי לה ''קוראים לי אמא!''. ממש חפרתי לה! עד שיום אחד היא הסתכלה עלי במין חיוך שובב כזה שאמר: ''נו טוב, שיהיה אמא...'' ומאז היא קוראת לי אמא!

בעולם הדתי אין מצב שיקראו להורים בשמם הפרטי.כבוד גבולות ברורים ובכלל החינוך.