ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

הגורו מקצה המסדרון: יומן הסרטן של שלי ברעם

זה היה איש פשוט, נעים הליכות וצנוע, בלי צורך כלשהו להיות מואר. אך הנוכחות שלו מולי היתה כל כך יציבה ושלמה, עד שגרמה לי להתחבר אל זו שלי. הוא היה בדיוק במקום שבו לא חשבתי לחפש אותו, והעלה בי סימני שאלה נוקבים לגבי כמה רעיונות ניו-אייג'יים נפוצים. הרופא שלי

שלי ברעם | 24/9/2009 9:47

מסדרון בית החולים. הכי מנוכר, הכי רוחני sxc

אף פעם לא הייתי ממש חולה קודם. לא הייתי בבתי חולים ולא היה לי קשר אליהם. ואז : בדיקה שגרתית, מילים ספורות, רופא חמור סבר, ואני - חולת סרטן.

אמנם נדרשו לי כמה ימים כדי לעכל את הבשורה, אבל כשהבטתי בכנות פנימה אל תוך עצמי ידעתי שזה נכון. הייתי חולה ונזקקתי לריפוי. ולמרות שהרופאים אמרו שהמחלה שלי קלה ובשלביה המוקדמים, הרגשתי כמו הגיבורה הראשית בסרט היוצאת מפתח ביתה שבשדה רחב, מתבוננת חרדה בשמיים הכהים ורואה את הסופה מתקרבת.

שנים רבות אני מנסה להבין כיצד נהפך מישהו ל"אדם רוחני". נראה לי שבמשך זמן רב הרגלתי את עצמי לחשוב שאדם רוחני הוא זה הנמצא במסע עמוק ורב שנים של מודעות עצמית, זה המקדיש את כל חייו לתרגולים רוחניים מפרכים, אדם המחובר לעולמות עליונים שעיניו מלאות חמלה. לכן מאד הופתעתי שאת האנשים הרוחניים ביותר שזכיתי להכיר לא פגשתי בסדנא רוחנית יוצאת דופן, לא במקדש של גורו הודי ולא בחדר אפלולי ומלא אדי קטורת של מיסטיקנים - אלא בבית החולים תל השומר.

הנוכחות השלמה

זה התחיל ברופא הראשון שקיבל אותי, אשר בעדינות וברגישות רבות הסביר לי מה עומד לקרות והפיג מעט את הבדידות הקשה של היותי כלואה בתוך גוף חולה, ונתן לי תחושה שאני לא לבד. זה המשיך בפקידות המחלקה ההמטו-אונקולוגית, אשר התייחסו אליי בטבעיות בכל מצב. גם במהלך הטיפולים, כאשר הופעתי בוקר אחד קרחת והרגשתי חשופה ופגיעה, הן לא הנידו עפעף: הן זיהו אותי מייד והישירו אליי מבט.

מעולם לא חשתי בביקורת גלויה או סמויה מצדן. תמיד קיבלו אותי כפי שאני, בחיוך ובאהדה - לא ברחמים ולא מתוך התנשאות. ואני יודעת שעבודתן אינה קלה. לא פשוט להיות עד, יום-יום ושעה-שעה, לתהליך שבו אנשים מאבדים את שערם ואת מראם האנושי. אלו אנשים הנמצאים בדרגות שונות של חולי, חלקם חולים סופניים.

שלי ברעם. לפני הקרחת צילום פרטי

אחר כך היתה זו האחות החייכנית שאחראית על נטילת דמים, שעזרה לי לעבור את הבדיקה תוך שהיא מפטפטת ודואגת להסיח את דעתי. היא עשתה זאת, כמובן, באופן מודע - כדי להקל על החרדה מפני תוצאות הבדיקות ומפני תהליך הבדיקה עצמו, אשר לפעמים נתקל בקשיים בגלל כלי הדם העייפים מן האינפוזיות של הכימותרפיה. בכל פעם התרגשתי מחדש מהחמלה העמוקה שהפגינה כלפי, ומן הדרך המיוחדת בה בחרה לתמוך בי.

במחלקת אשפוז יום, בה ניתנות התרופות הכימותרפיות, הוצמדה אלי אחות אישית שטיפלה בי באופן קבוע לאורך כל תקופת הטיפול, וגם כאן נגעה ללבי ההבנה לצורך החולים בדמות קבועה ומוכרת. שתינו בחרנו להתחבר אל המפגש שלנו דרך הומור, כאילו היה לקוח מטלנובלה ספרדית שבה גיליתי בשנות בגרותי שיש לי אחות חדשה, ובשמחה קראנו זו לזו "אחותי". החיבור בינינו היה חם ועדין, ואחותי טפלה בי במסירות אין קץ, ממש כאילו הייתי

בת משפחה.

אבל המפגש המשמעותי ביותר עבורי היה עם הרופא האישי שלי. וללא הגזמה אני מוכרחה לציין שמעודי לא פגשתי אדם רוחני כמוהו. כל אינטראקציה עמו הכילה תמיד ממד נוסף על המפגש הפיזי הנגלה שבין רופא וחולה, ממד שבו חוויתי אותו כנוכחות כל כך יציבה ושלמה מולי, כזו שגרמה לי להתחבר באופן טבעי אל הנוכחות היציבה והפנימית שלי.

מעולם לא חוויתי מפגש כה בטוח ומוחלט עם אדם אחר, שאִפשר לי לוותר כמעט לגמרי על הצורך להיות איתו בקשר ברמה הנגלית. הדקות הספורות ששהיתי במחיצתו מעת לעת, לצורך בדיקה ועדכון, הספיקו לי משום שהרגשתי בנוכחות שלו כל הזמן. זה לא היה משום שהרגשתי שאני "הבת המועדפת" בעיניו. ידעתי שהוא נוהג כך בכל מטופליו. הוא פשוט כזה. ומה שמעניין במיוחד בעיני בסיטואציה הזו הוא שדווקא בשעה שבה חשבתי שאהיה הכי תלותית ונזקקת - הפכתי חופשייה. וזו היתה חוויה עמוקה ומרפאת.

הרצון הנואש להיות "רוחניים"

כשהתבוננתי בחוויה שעברתי במהלך תהליך הריפוי שלי נהניתי מחוש ההומור של היקום, שדאג לכך שרמז לחידה שאותה ביקשתי לפתור זמן רב: מיהו אדם רוחני? - ניתן לי כמובן במקום הבלתי צפוי ביותר. ומחשבה נוספת ששעשעה אותי היתה שהרופא שלי, שבשבחיו אני מפליגה כאן, ודאי אינו עסוק כלל בשאלה אם הוא אדם רוחני או לא, ולא נראה לי שיש לו צורך כלשהו להיות מואר. הוא אדם פשוט, נעים הליכות וצנוע, ואם יזדמן לו לקרוא את המאמר הזה אני מניחה שהוא לא יבין ממה בדיוק אני מתרגשת כל כך.

לאחר המפגשים המיוחדים שלי עם האנשים בבית החולים לא יכולתי להתעלם מההכרה שמתקיים פער משמעותי בין ההתנהלות האנושית והחומלת שלהם לבין האנשים שאני מכירה שעוסקים ברוחניות, ואני בכללם. נאלצתי להודות בפני עצמי שרבים מאיתנו עסוקים מאוד ברוחניות הגבוהה שלנו - מקדישים שעות למדיטציה, להבנה, לפיתוח חמלה עצמית והקשבה פנימית - אבל מתקשים לעיתים במשימות פשוטות כמו להרים טלפון ולהתעניין בשלומו של חבר; חלקנו מגיבים לפעמים באימפולסיביות ובהתנשאות על אחרים שנדמה לנו שאינם מצויים בדרגה הרוחנית שלנו, או שאינם מחזיקים בידע רוחני גבוה כשלנו, ופעמים רבות אנחנו ממהרים לריטריט הבא או לפגישה עם המורה הרוחני שמגיע מחוץ לארץ, ולא מבחינים בכך שאנחנו מזניחים את מערכות היחסים שלנו.

ומבלי לעשות אידיאליזציה למטפלים בבית החולים, הנושאים בוודאי את הקשיים והחולשות שלהם, וגם מבלי להכליל בין האנשים הנפלאים והאמיצים המועידים את חייהם להתפתחות רוחנית, שאני מאד מעריכה ומכבדת - בכל זאת לפעמים עולה בי התחושה שהקושי המרכזי שלנו כ"אנשי הניו-אייג'" הוא הרצון הנואש שלנו להיות רוחניים. להיות מוארים ושלמים.

ובעיני, זוהי חרב הפיפיות שלנו: מחד, התשוקה העמוקה הזו היא שמובילה אותנו אל מעבר לגבולות שלנו, אל מפגש בלתי מתפשר ואמיתי עם עצמנו, כזה שלא היה מתאפשר ללא הצורך העצום שלנו להתקדם ולהכיר את מהותנו, ומאידך זו גם אבן הנגף הגדולה ביותר שלנו - העיסוק האינטנסיבי בעצמי, אשר לפעמים מרוב עצים לא רואים בו את היער.

אחרי המפגש מאיר העיניים עם צוות בית החולים התחזקה בי ההבנה שאין צורך לבדל ולקדש רק דרך מסוימת אחת להתפתחות רוחנית, וכי לרוחניות פנים רבות. יחד עם זאת, היום אני מרגישה שהבסיס לרוחניות אמיתית טמון בראש ובראשונה ביכולת שלנו להיות אנושיים. ביכולת שלנו להחזיק בתכונות האנושיות הגבוהות והעילאיות ביותר כמו אחריות, התמדה, עקביות, מסירות, דאגה כנה וקבלה. מתוך השורשים האלה, אני מאמינה - צומחת אהבה של אמת.

***

המאמר מוקדש באהבה ובהערכה רבה למלאכים האנושיים שלי: ד"ר רוני וייצן, ד"ר אברהם אביגדור, "אחותי" ורדית זיו-שוחט, האחות זהבה, שרה ומורן, ולכל הצוות הנפלא של אגף הסרטן בבית החולים "שיבא" תל השומר שליווה אותי בתהליך הריפוי שלי. תודה, תודה, תודה!

שלי ברעם היא מטפלת קלינית מוסמכת (M.A), מורה רוחנית, סופרת, מרצה ומנחת סדנאות.לאתר הבית