ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

האטצ'מנט שלי שחור וארוך: כימותרפיה היא שיעור באי-אחיזה

שלי ברעם, אישה בת 40, עומדת לאבד את שיער ראשה. הוא שחור וארוך ובמשך שנים לא הורשה איש לגעת בו. היא ישובה במושב האחורי במכונית, מלפנים יושבים הוריה. הם בדרך למחלקה האונקולוגית. שיעור חשוב באי-אחיזה, באפשרות להשתחרר ולהשתנות, תיכף מתחיל

שלי ברעם | 16/9/2009 9:03

ברעם לפני הטיפולים. שיער שמשוני צילום פרטי

אני, אישה בת ארבעים, יושבת במושב האחורי של המכונית, ובמושב הקדמי יושבים הוריי. אנחנו נוסעים לבית החולים תל השומר - שם אני עומדת להיפגש עם הרופא שלי מן המחלקה ההמטו-אונקולוגית. רק לפני ימים אחדים חזרה התשובה המפתיעה מן הביופסיה. סרטן. אמנם מחלה קלה יחסית ובשלב מוקדם, המצריכה סדרה לא ארוכה של כימותרפיה והקרנות, אבל כבר עכשיו אני מרגישה כמו ילדה, חגורה בחגורת בטיחות במושב האחורי. כאילו כבר ניטלה ממני הזכות על גופי.

אנחנו חולפים על פני שלט חוצות ענק של חברת סלולר ידועה, עליו מתנוססת תמונתה של זמרת ישראלית מפורסמת מאוד, קרחת, ומתחתיה כיתוב נלווה: "מהיום הכול יכול לקרות!" מצמרר.

לפני הטיפולים הרופא ניסה לנחם אותי, ואמר שהיות ומינון התרופות שלי יהיה נמוך באופן יחסי, ייתכן שהשיער רק ייעשה מעט דליל אבל לא ינשור כולו. חייכתי לעצמי. אני כבר מכירה את הבדיחות האלה של אלוהים, אבל גם זוכרת שהוא בעדי - ולכן אין סיכוי שלא תינתן לי הזדמנות להיגמל מההיצמדות השמשונית שלי לשיערי השחור הארוך. אולי זה יישמע קצת מוזר, אבל אפילו רציתי שזה יקרה. זו היתה אפשרות חד פעמית להשתחרר ולהשתנות. משהו שלעולם לא הייתי עושה מיוזמתי.

גַלאח בחנות הפיאות

מאז ומתמיד הייתי מחוברת מאוד לשיער שלי וראיתי בו חלק בלתי נפרד מן הזהות שלי. אני זוכרת את עצמי עוד כילדה בת שמונה, ברחוב הארזים בירושלים, יושבת במספרה קטנה מול מראה גדולה ובוכה בכי תמרורים. מסתכלת על התספורת הקצרה שלי ומסרבת להאמין שזו אני, ובעיקר מסרבת להאמין שאמא שלי הרשתה למישהו לעולל לי כזה דבר. מאז כמעט לא הרשיתי לאיש לגעת בשיער שלי, וזה שנים שאני שומרת עליו בקנאות. אבל עכשיו, ידעתי, הגיע הזמן להיפרד.

למרות שהרגשתי שמשהו בתהליך הזה של איבוד השיער ישחרר אותי, בכל זאת רציתי להפחית במידת האפשר מן הדרמה הזו, ועוד לפני הטיפולים ביקרתי בחנות שמתמחה בפאות רפואיות כדי שאפשר יהיה להתאים לי פאה שתשחזר את המראה שלי בדיוק מרבי. ואכן, באותו יום יצאתי משם עם פאה שחורה וארוכה כל כך מוצלחת, עד שאי אפשר היה להבחין שזה לא השיער האמיתי שלי. זה נתן לי קצת בטחון. אם ארצה - אוכל בכל זאת להסתתר מתחת לרעמת השיער השחורה הסינטטית הזו.

בדרך כלל השיער מתחיל לנשור בין שבוע לעשרה ימים מזמן תחילת הטיפולים, וכך לתומי חשבתי שבוקר אחד פשוט אקום קרחת. אבל שבוע מתום הטיפול הראשון חיכו לי בבוקר רק שתי שערות על הכרית, ובכל זאת היה לי ברור: זה התחיל. נגעתי בשיער שלי וקווצות שלמות ממנו נשרו וצנחו, רפויות ועייפות, אל תוך ידי.

הדבר המפתיע ביותר היה שלא נבהלתי ולא היה אכפת לי. אפילו היתה בי איזו שמחה שזה באמת קורה, כי בימים האחרונים השיער שלי כבר הרגיש לי זר. לא שייך אלי. כמו אהוב שהיה פעם כל עולמי ועכשיו אין עוד בינינו דבר. לא האמנתי שכך ארגיש. והייתי גאה בעצמי: הנה לי שיעור באי-היאחזות, נוֹן-אטצ'מנט, ובזמן אמת אני מוכנה לקבל את המציאות כפי שהיא ולשחרר את העבר. אינסוף שעות אנליזה, מדיטציות ותובנות

מתמצות לרגע אחד של שקט פנימי. השקט ש"באין השערה"... והיה לי טוב.

בימים הבאים פיתחתי הפרעת דחף קלה: לא יכולתי להפסיק לשלוח את ידיי אל השיער ולהחיש את הפרידה ממנו. הטקס הכפייתי הזה ארך כשבוע שלם ובסופו, כשנשארתי עם שיער ממש דליל, אחרי שכבר גזרתי לי אותו באופן מרושל עד קו הצוואר, אמרתי לעצמי: זהו, שלי, הגיע הזמן. וזה היה מפחיד. המורה הרוחנית חדורת הביטחון והאמונה שבי הלכה קצת לנוח, ואני נותרתי אנושית וחוששת.

אל חנות הפאות הגעתי על סף בכי. הפיאנית חיבקה אותי באהבה והובילה אותי בצער - כאילו הייתי איש מת מהלך המובל אל הגרדום - אל מפלס תחתון נפרד, שם מגלחים את הנשים.

והרגע הזה צרוב לי בראש, חד עד כאב: בחורה צעירה, בריאה, עם שיער בלונדיני מהמם, ניגשת אליי עם מכונת גילוח. הפיאנית הראשית עומדת גם היא לידי, מנסה לתמוך בי. הרגש גואה בתוכי, ואני מתחילה להתייפח. זו לא רק הקרחת. זה החולי, זה חוסר הבחירה. זה האקט המשפיל של גילוח הראש. ובעיקר צר לי על עצמי כאדם הנאלץ לעבור חוויה כל כך מזעזעת.

אני מסיטה את עיני, לא רוצה להיות שותפה לאונס הזה שנעשה לזהות שלי, אחריו כבר לא אהיה אותה אחת. זמזום המכונה מסתיים ואני פותחת עין תורנית, ואחריה עין נוספת. ולהפתעתי הרבה, ברגע אחד, ממש בשנייה, מחליף את הפחד וההשפלה חיוך. אני מתבוננת בדמות הזו שמולי, נקייה משיער ועיניים בורקות מדמעות. חדשה. וגל של הקלה ואושר מציף אותי.

אני עוזבת בריצה את מפלס הנידונות למוות ועולה במדרגות למעלה בשמחה וגאווה: אני משוחררת! אני חופשייה! והנשים שרק לפני רגע ראו אותי בקלוני מביטות בי בהשתאות. ואני מביטה במראה. ואני יפה. ואני חשופה. ואני נראית. לא נעלמתי - להיפך, הופעתי. חדשה ואמיתית, בלי הסתרות.

לא מוותרת

ברעם, גרסה עדכנית עדי זיו אב

אבל החודשים הבאים היו לא קלים בכלל. כבר ביום הראשון, כשחזרתי מחנות הפאות, ידעתי שאני כבר לא זו עם השיער השחור. לא הטבעי וגם לא הסינטטי. אבל עדיין לא ידעתי מי אני, וזה היה מאוד מבלבל. כשהייתי חולפת בבית מול המראה לא זיהיתי את הדמות הרזה והקרחת הזו שנראית כמו חייזר. כמו לא שייכת למין האנושי. ובזמן הזה לא נותר לי אלא להתחבר אל זו שבפנים, זו הטמונה בתוכי מעבר לקרחת והחולי - והרגשתי כמו עובר בהתהוות. עובר שעדיין לא נולד.

בכל מקרה, בחרתי להיות טבעית והלכתי עם הקרחת שלי בראש חוצות. לבשתי ג'ינס גדולים ומהוהים שקניתי בשוק הפשפשים, איפרתי את העיניים שלי בשחור ושיחקתי אותה מטאליסטית כבדה. בקופת חולים זה לא כל כך עבד, שם כולם הסתכלו עליי ברחמים גדולים והתנשאות, וזו היתה חוויה לגמרי לא נעימה.

לעומת זאת, כשהגעתי למפגש של חברים מהריינבו שלא ידעו שאני חולה - חלק מהם הסתכל עלי בהערצה גדולה, ממש בהדרת כבוד. נדמיתי בעיניהם כמי שוויתרה על שיערה כחלק מדרך רוחנית, והם העריכו את זה. והיה לי כיף גדול - הרגשתי רצויה ואהובה גם כשסיפרתי על המחלה שלי וצחקנו יחד על המראה ה"סופר רוחני" החדש שלי. לפעמים, משנה מקום משנה הכול.

אחד הדברים שאנשים לא יודעים הוא שאחרי כימותרפיה השיער גדל אחרת. בדרך כלל מתולתלות הופכות לחלקות שיער וחלקות שיער הופכות למתולתלות. וכך גם אני. כחודש וחצי אחרי הטיפול האחרון, כשכבר הייתי בריאה, והדאגות שלי התרכזו עכשיו בעיקר בחשש שלא יגדל לי יותר שיער לעולם – הקרחת שלי פתאום נהייתה כחלחלה.

ניצנים זעירים של שיער החלו לבצבץ בזהירות מתוך ראשי החשוף. לאט לאט השיער שלי גדל והתמלא בפלומה עדינה, ובקצותיו התחילו להסתלסל להם תלתלים רכים, ממש כמו של תינוקת. היום, שנה אחרי, אני בריאה, חדשה, עם ראש מלא תלתלים.

השיעור הרוחני שלי לא הסתכם, כמובן, רק באיבוד השיער. זה לא היה רק שיעור באי-קשרים. זה היה שיעור משמעותי באי-היקשרות: הזדמנות לגעת במהות העמוקה, היציבה והאינסופית שבתוכנו, במקום הנמצא מעבר לזהות המוכרת ומעבר לדמותנו במראה, זה שיכול לחבק ולקבל גם את החלק הפגיע, המתקיים בנו בו זמנית - החלק החולה והזקוק לאהבה.

למרות שהחוויה הזו היתה קשה מאוד עבורי ומטלטלת (ומתלתלת...), ולמרות שבוודאי יהיו אלה שיגידו שזה נשמע מאולץ ומתיפייף - לא הייתי מוותרת עליה. לא הייתי מוותרת על השיעור הרוחני שלי ועל ההזדמנות לגדול ולצמוח. על הלידה מחדש. עליי.

שלי ברעם היא מטפלת קלינית מוסמכת (M.A), מורה רוחנית, סופרת, מרצה ומנחת סדנאות. לאתר הבית