סליחה, כפרה: למה גם לחילוניים כדאי להגיד סליחות?
הסליחה האמיתית אפשרית רק כשמתפוגגים המשקעים, והיכולת למחול היא תנאי להתפתחות עצמית. ד"ר רות קלדרון וד"ר חביבה פדיה מסבירות למה כדאי לנו לסלוח
שני נזירי זן עמדו לחצות נהר גדול וגועש. רגע לפני שנכנסו למים הופיעה אישה חטובה ויפה. הסתכלה האישה על הנהר הגועש והתחננה בפני הנזירים שיעבירו אותה את הנהר. הנזיר המבוגר, המורה, הרים את האישה על גבו והעביר אותה את הנהר.
הגיעו לצד השני, קיפצה האישה מגבו של הנזיר, הודתה לו ורצה לה. שני הנזירים המשיכו לצעוד. צעדו יום, צעדו יומיים, וביום השלישי שאל הנזיר הצעיר את המורה: "מדוע העמסת את האישה על גבך? הרי זו התנהגות לא נזירית."! ענה לו המורה: "אני נשאתי אותה על גבי בנהר ואתה נושא אותה עד עכשיו."
ד"ר חביבה פדיה, חוקרת יהדות ותרבות, משוררת, סופרת ופרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, מספרת את סיפור הזן כדי להמחיש את רעיון הסליחה. "כשאתה לא סולח," אומרת פדיה, "אתה לא נפרד מהאדם שאתה לא סולח לו. אתה ממשיך לשאת אותו על גבך. כשאתה סולח, קל לך יותר לנוע קדימה ולהתפתח. מי שלא סולח, נשאר יותר תקוע."
חביבה פדיה מבחינה בדקויות שבין סליחה, מחילה וכפרה. "אם מסתכלים על השפה העברית, אומרת פדיה, המילה 'סלח' שייכת לקבוצת השורשים 'צלח,' 'שלח,' 'קלח.' המכנה המשותף למילים הללו הוא שכולן שייכות לתנועה, כולן פעולות פיזיות. מזה אני לומדת שהמילה 'סלח' גם היא קשורה לתנועה קדימה. הסליחה היא
המילה "מחילה," לפי פדיה, היא מילה קשה יותר להבנה. לדבריה כבר במדרש, כאשר ניסו להבין את המילה, סיפרו שאלוהים סלח למנשה שהיה מלך שהחטיא את העם בעבודה זרה. המלך מנשה לא היה ראוי לעמוד מול כיסא הכבוד, ולכן חפר לו אלוהים מנהרה כדי שיוכל להגיע לכיסא הכבוד. "זהו ניסיון להסביר שהמילה 'מחילה' באה ממחילה באדמה," אומרת פדיה, "הרעיון בא להגיד שיש עוון שקשה יותר לסלוח עליו. מחילה היא על עוון גדול יותר. לפעמים יש נזק במציאות, משהו בלתי הפיך.
"לסלוח זה אולי לנוע קדימה, ללכת הלאה," אומרת פדיה, "ומחילה זאת צורה של סליחה שלא נעה קדימה אלא מכילה, מלשון להכיל, וזה לפעמים קשה יותר."
הסליחה קשה יותר כאשר מתקיימים יחסי אהבה־שנאה. "יחסי אשמה וקורבן, מצבי עוינות ומצבים סימביוטיים נפשיים הם לפעמים מצבים ללא סליחה אמיתית. זהו מצב ששני אנשים מסובכים בקשר גורדי, קשורים, ואין להם שום יכולת לסלוח אחד לשני. הרבה פעמים יחסים כאלו נשארים במצב של לא לבלוע ולא להקיא. יש דרך לסלוח גם במצב כזה, צריך להתיר את הקשר, וזה מסובך. סליחה היא בהחלט נושא מורכב."
פדיה מדגישה ואומרת שסליחה היא "פרויקט שקשור לעצמנו. לא חייבים לאהוב בשביל לסלוח. יכולה להיות סליחה בלי שיר אהבה. סליחה שמשחררת, ללא אשמה. כאשר אנחנו מקשרים את הסליחה לאהבה, קשה לנו יותר לסלוח. כדאי ללמוד לנוע קדימה, לא לאחוז ברגשות אשמה, בעלבונות ובפגיעות.
כדאי להבין שאנחנו יכולים וגם צריכים לקבל אנשים שאנחנו לא אוהבים במיוחד. לפעמים אנשים רבים עם חבר מאוד טוב ולא סולחים. אפשר לסלוח ולא להיות חבר. יש המון סוגים של סליחה, אתה יכול לסלוח ולהיות פחות קרוב, אבל המבחן הגדול הוא כשלא נשאר לך משקע של עוינות. הסליחה האמיתית מתבצעת כשיש התפוגגות של משקעים. היכולת לסלוח ולקבל את הזולת בלי האשמות היא תנאי להתפתחות עצמית."
בקשת הסליחה אולי פותחת את הדרך להתפתחות, אך לפעמים יש כעסים שקשה יותר לפתור. ד"ר רות קלדרון, חוקרת תרבות, אשת חינוך, סופרת ומקימת מכללת "עלמא," אומרת שלפעמים צריך לתת לכעס זמן. "יום הכיפורים מציב דילמה מסוימת. מצד אחד, אנחנו מחויבים להגיד סליחה וכולנו מבינים שזאת הזדמנות לסלוח ויוד־ עים שהסליחה טובה לכולם, אבל לפעמים," אומרת קלדרון, "את לא יכולה להניח לזה. את סוחבת את הכעס."
למרות הידיעה שהסליחה נותנת חופש, לא תמיד אנחנו בשלים לסליחה. רובנו מכירות את התחושה בה הכעס והעלבון כל כך עזים, שאיננו מסוגלות להביא את עצמנו לידי סליחה אמיתית. "זה נורא לסחוב כעס," אומרת קלדרון, "מחילה זאת מתנה גדולה לשני הצדדים, אבל אי אפשר לדחוף אותה. מחילה היא כמו שינה טובה - אם זה בא זה בא. אין דרך לזרז את המחילה. צריך לעבור את הכאב, הכעס והאבל."
קלדרון אומרת שהמחילה היא למעשה מוות של רעיונות, כמו 'הוא אהב אותי כל כך אז למה הוא נטש אותי,'? ‘היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אז למה היא בגדה בי'? לכן כדי להגיע לידי מחילה "צריך לעבור את כל שלבי האבל, הכעס, הייאוש והעצב, ויום אחד הכאב נגמר, ואז זה נושר כמו עלה.
"זכינו לחיות בזמנים שהעוול שנגרם לנו, הנשים, הוא לא חד כמו של עבדות וניצול, העוולות הרבה יותר מורכבות. אני מאמינה שכל החטאים מתחילים בינינו לבין עצמנו. רצוי להתחיל בבקשת סליחה מעצמנו. לעשות את מהלך הסליחה קודם כול בצורה פנימית. וכשאת באה בשלום, יש יותר סיכוי."
קלדרון קושרת את נושא הסליחה לפן של יחסי גברים ונשים. "בין גבר לאישה יש צורך הדדי בצד השני," היא אומרת, "במהות השונה שלו. מסופר על רבי בנאה שהיה מסמן קברים ויום אחד נכנס לקברו של אברהם אבינו ובקבר הוא ראה את אברהם שוכב בכנפה של שרה והיא מעיינת בראשו (בבלי, בבא בתרא, פרק ג, דף נח). אישה צריכה גבר כדי להיות רכה, כך שהוא יוכל לשכב בכנפה (הכניסיני), והגבר צריך אישה שתראה אותו, את כל מה שהוא יכול להיות, מי שיכולה לדפדף בתודעה שלו: לעיין בראשו.
"קשה לי לדבר על סליחה," מוסיפה קלדרון, "כי חוויתי פרידה השנה, אבל הדבר הכי משמעותי שקרה לי בנושא הסליחה הוא שבמקום לעשות רשימה של 'מה הוא עשה לי,' הצלחתי לעשות את הרשימה של 'על מה אני לוקחת אחריות.' הסליחה מאפשרת לנו להתחיל מהתחלה, יש תיקון, אדם יכול לסלוח ויכולים לסלוח לנו. אם את מרגישה שפספסת, שלא הצלחת, את יכולה מהרגע הזה לתקן."
סליחה היא דבר מורכב, זה פרויקט שלא נגמר, פרויקט שעובדים עליו כל החיים," אומרת חביבה פדיה. "יש הרגשה כאילו סליחה קשורה לחטאים וטעויות שנעשו בשגגה, ואז עולה השאלה מה קורה בנוגע לדברים שנעשו בזדון? במצבים כאלו לא מספיק רק להגיד סליחה, צריך לעשות משהו, לכפר. כפרה היא תיקון שעושה אדם אשר פגע בצורה אמיתית בגבולות של הקיום הגופני או הנפשי של אדם אחר. דוגמה קיצונית היא הדור השני של הנאצים - בו יש לחלק מהם צורך להקדיש את החיים לכפרה על דבר שגרם לאסון בסדר גודל גדול כל כך."
פדיה הצביעה על כך שהמילה "כפרה" באה מ"כופר." המילה מופיעה בסיפור נח (בראשית ו, יד) "וכָ פרת אתה (את התיבה) מבית ומחוץ, בכפר." "נח מכסה את התיבה בזפת," אומרת פדיה, "כפרה באה מהמילה כיסוי. מעשים שיותר קשה לסלוח עליהם דורשים כפרה, פעולה. אתה צריך לכסות את המעשה באיזושהי פעולה."
"יום כיפור הוא היום בעל העוצמה הגדולה ביותר בלוח השנה העברי," אומרת קלדרון. "הרעיון שאפשר לבטא סליחה ואפשר לסלוח הוא התמצית של היהדות מול דתות אחרות. התרבות העברית נותנת כל שנה הזדמנות לסליחה. אם את מוכנה השנה, בואי, אם לא, תבואי בעוד שנה".
גם השנה, כמו בכל שנה, תוכלו להשתתף בערב הסליחות של מכללת "עלמא," בית לתרבות עברית שהקימה רות קלדרון. "עלמא" עורכת כל שנה ערב סליחות, לילה של לימוד, שירה ופיוטים. הערב נועד להוות מעין חלופה תרבותית לאמירת הסליחות בבתי הכנסת ולענות על צורך תרבותי המתעורר בעונה זו של השנה. השנה, במלאת מאה שנים לעיר תל אביב יפו, יוקדש ערב הסליחות המסורתי של "עלמא" לעיר העברית הראשונה, עיר שמאז הקמתה פועמות בה זהויות קוטביות - דתיים וחילונים, מזרחיים ואשכנזים, ותיקים וצעירים.
כל אלו מרכיבים את המרקם התל אביבי הייחודי. אירוע "אומרים סליחות בתל אביב" יפגיש בין חזנות דתית אשכנזית לפיוט מזרחי ושירה עברית בת ימינו. הערב יכלול שיעורים מפי ד"ר רות קלדרון; יאיר לפיד שידבר על פרק מתוך "הגיבורים שלי," קריאה אישית בסיפור מקראי; יובל עברי שידבר על קולות שנדחקו אל השוליים בתרבות הישראלית, וקטעי מוזיקה הכוללים פיוטים עתיקים בעיבודים חדשים ושירים הנוגעים במהות הסליחות אותם ישירו שמעון בוסקילה, עדי ארד - זמרת חזנית, בשיתוף פעולה עם ארגון "אמונה" ושלומי שבן.
הערב יתקיים היום, יום שלישי, 22 בספטמבר, ד' בתשרי התש"ע, באמפיתיאטרון וואהל, גני יהושע, פארק הירקון, בשעה .20:00פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
