סידורים בבנק: תלאותיה של רווקה בדרך לאמהות
בסוף עשיתי את זה, צלצלתי לאחד מבנקי הזרע. לתדהמתי התור הקרוב ביותר היה במרחק של חצי שנה. בסתר לבי שמחתי, קניתי לי עוד קצת זמן לעיכול
צילום אילוסטרציה: sxc
כשיצאתי למסע הזה הייתי בת 37. לא, לא מדויק. כשהמסע החל בתת המודע שלי, הייתי אפילו פחות מבת 37. רק בדיעבד הבנתי שכל מיני שינויים שעשיתי בחיי, בעיקר מעבר דירה ושינוי מקום העבודה, היו הכנה סמויה להקמת משפחה. עכשיו אני כבר בת 37 וחצי, והדברים ברורים הרבה יותר. באופן מפתיע במקצת, למרות הזמן שחלף, התקתוק של השעון הביולוגי הפך מטריד פחות. זה לא שלא שומעים אותו, אבל כשהדברים ברורים ויש תוכנית פעולה, מצטרף ממד מסוים של רוגע למשימה שלי, המשימה להפוך לאם.
את הפרקים הקודמים ביומן המסע הזה כתבתי בדיעבד (ומלבד כמה פרטים מזהים שטושטשו, הם אמיתיים לגמרי ואינם פרי המקלדת של בלוגרית בת 20 או עקרת בית עם שלושה ילדים), הפרק הזה הוא בזמן אמת. הדברים קורים עכשיו. לשלב הזה הגעתי לאחר שוויתרתי על הרעיון של הורות משותפת. נפגשתי עם כמה גברים הומואים כדי לבדוק אם יש מצב, ומפני שחשבתי שלילד מוכרח להיות אבא, נפגשתי אפילו עם גבר סטרייט אחד, שלגבי מידת הסטרייטיות שלו יש לי ספקות עד לרגע זה. אבל זה לא משנה. הבנתי שיהיה לי קשה מאוד למצוא שותף ל"סידור" הזה של הורות אלטרנטיבית, ולא חשוב עם מי השותף הולך לישון בלילה – לבד, עם גבר אחר, עם אישה או עם חתול.
בנק הזרע נותר כאפשרות הרלוונטית היחידה. התחלתי לעשות שיעורי בית. לא בחשק גדול - משהו באופיו הטכני והקליני של ההליך מעורר בי חוסר נוחות גם עכשיו. אבל התחלתי לגלוש באינטרנט, לעשות טלפונים, להתייעץ, לדבר עם מכרה שכבר עשתה את זה וגם, כמובן, לקרוא טוקבקים של אמהות חד הוריות שהגיבו לטור הזה. בסוף עשיתי את זה, צלצלתי לאחד מבנקי הזרע. לתדהמתי התור הקרוב ביותר היה במרחק של חצי שנה. בבנק השני היה צריך לחכות ארבעה חודשים. בסתר לבי שמחתי, קניתי לי עוד קצת זמן לעכל את מה שעומד להעסיק אותי מאוד וממש בקרוב – נותרו מאז רק עוד כמה ימים עד לפגישה הראשונה. הזמן הזה נועד לא רק לעיכול ההחלטה, אלא גם לביצועה של רשימה ארוכה כאורך הגלות של בדיקות: מחלות גנטיות, ברזל בדם, מזהמים, פרופיל הורמונלי, איידס, נוגדנים כאלה וחולרעס כאלה – המון המון מבחנות מלאות בדם, עניין לא פשוט לאחת כמוני שבקושי זוכרת איך קוראים לרופא המשפחה שלה, לא נוגעת בתרופות ונעזרת בממסד הרפואי רק כשיש חורים בשיניים.
בגלל שמדובר בסיפור לא זול בכלל, וממילא כבר ראיתי את עצמי נעטפת אט אט בכבלי הממסד הרפואי, התקשרתי למוקד קופת החולים שלי כדי לראות האם הביטוח הרפואי המשלים, שמעולם לא נתן לי דבר פרט לחיובים בחשבון, מכסה משהו מכל זה. מכל האנשים בעולם ענה לי אחמד. שנינו גמגמנו זה באוזנו של זה. הוא לא ידע על מה אני מדברת, אני לא מצאתי דרך להסביר מבלי להביך את שנינו. בסוף, אחרי שנעלם וחזר לפחות פעמיים לצרכי בירורים, הוא אמר שנראה לו שמהביטוח אקבל גורנישט. הוא לא השתמש במילה הזאת. צפויים לי עוד מקרים כאלה, כבר בבדיקות הגנטיות, וגם כשקיבלתי את ההפניה ללקיחת הדם והשתן, הייתי צריכה להסביר שעוד אין אבא, וגם כשהוא יהיה לא אדע באמת מי הוא, ושלא ברור עדיין אם הוא יהיה אשכנזי או מרוקאי או בוכרי או מה שזה לא יהיה.
הכי מעורב שאפשר
רגע, מה באמת זה יהיה? במשפחה החלו התייעצויות. אני הודעתי שאני רוצה ילד הכי מעורבב שאפשר. היא יקבל ממני רבע אשכנזי ורבע לבנוני, וצריך לחשוב טוב מה יהיה החצי השני או שני הרבעים החסרים. האחים שלי הודיעו שהכי טוב אסיאתי, שיהיה מעורב, יפה ואקזוטי. הייתי שמחה, אבל התורמים בבנק הזרע, למיטב ידיעתי, הם יהודים בלבד, ואין סיכוי גדול שהגיעו לשם תורמים מיהדות סין או מתפוצת נפאל. אשכנזי זה לא טוב, כי אני כבר חצי אשכנזייה ובעדה יש הרבה מחלות גנטיות. עיראקי? גם זו עדה שידועה בסכנה לכמה מחלות גנטיות פלוס אלרגיה לפול. טריפוליטאי, אמרתי להם. הם יפים והם לא אשכנזים וגם לא לבנונים. אבל הם חמומי מוח, טענו אחי, והלבנונים עצבניים
גם ככה. השיחה, אגב, התנהלה במהלך ארוחה במסעדה טריפוליטאית, מעל ערימות של קוסקוס. אמא שלי הציעה יווני. אני חושדת בה שאמרה את זה בגלל חיבתה לצזיקי. נו באמת, כמה יוונים כבר יש במדינה הזאת. אני הולכת על צפון אפריקה, הודעתי להם. אני רוצה ילד מתורם מרוקאי גבוה, יפה וחכם. אחר כך יודעות דבר עדכנו אותי שרוב התורמים הם אשכנזים למחצה. בקרוב אדע בעצמי.
שבועיים אחרי הפגישה הראשונה בבנק הזרע, אסע לחופשה בחו"ל ואתארח אצל חברים. כל מי שסיפרתי לו על התוכנית רמז על האפשרות שאולי כדאי שאחזור מעוברת. גניבת זרע היא אחד הדברים הכי פחות מוסריים שאני מצליחה לחשוב עליהם כרגע, ובכל אופן עוד לא חישבתי את מועדי הביוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
