ימים טרופים: אביהו סופר מברר מה עובר עלינו לאחרונה
איפשהו בתוך שרשרת בלתי נתפסת של אירועים אלימים, התעורר בי החשד שזה לא אותו אלול שהכרתי בעבר. שהוא כבר לא כל כך מנומס ועדין כפי שהיה. שהוא כבר לא מדבר בשקט, בלחש, ברמזים דקים. אביהו סופר מתרשם שמשהו לא רגיל קורה כאן, אפילו בסטנדרטים הטרופים שלנו
"סתיו יהודי בארץ אבותיי \ שולח בי רמזי אלול..." [אברהם חלפי]
ימי אלול האחרונים עומדים באוויר. אפשר להרגיש אותם בכל מקום, מאטים את תנועת הרכבות, מכבידים את הצעדים, מרכזים את המחשבות. כמו תמיד הם מלווים בסתיו עם הענן, והרוח המייבב, אבל משהו אומר לי שהפעם זה אחרת. שהפעם הצביטה הזו קצת חזקה מהרגיל.
שנת תשס"ח, או "שנת השנאה" כפי שכונתה לאחרונה, החלה את דרכה כשנה ישראלית טיפוסית. מלחמה, בחירות, הישרדות, כדורגל. אבל ממש לקראת קו הסיום הרגשתי שמשהו לא רגיל קורה כאן, אפילו בסטנדרטים הטרופים שלנו. איפשהו בתוך שרשרת בלתי נתפסת של אירועים אלימים, ילדים אבודים, מגיפה מוזרה, ומלך (רייטינג) אחד שדעתו השתבשה, התעורר בי החשד שזה לא אותו אלול שהכרתי בעבר. שהוא כבר לא כל כך מנומס ועדין כפי שהיה. שהוא כבר לא מדבר בשקט, בלחש, ברמזים דקים.
אלול החדש נראה לי יותר כמו קריאת התעוררות. קריאה מטרידה, כואבת, שפורטת על מיתרי הרגש העמוקים ביותר שלי. של כולנו, בעצם. כי אי אפשר להמשיך את החיים כפי שהיו. גל האלימות הזה ששוטף אותנו, כמו גם שאר האירועים שנלווים לו, הם רק הביטויים החיצוניים של הקריאה הזו. סימנים ברורים לכך שעלינו להתחיל לעשות חשבון נפש אמיתי. ללכת אל מעבר לשכבה החיצונית, המזויפת, השטחית, שבה התקיימנו עד כה. להיכנס פנימה, עמוק יותר לתוך לבנו, לגלות מה הם הכוחות שמפעילים אותנו, להבין שיש סיבה למה שקורה סביבנו.
אלול החדש קורא לנו לראות שכולנו קשורים זה בזה באין ספור דרכים וצורות. שאף אחד מאיתנו לא נמצא לבדו בעולם הזה, ושכולנו תלויים לחלוטין אחד בשני, כמו תאים בגוף אחד. כמו איברים של נשמה אחת. ככל שלא ננסה, לא נוכל לברוח ממנו. לא נצליח לחמוק מן המרקם האנושי האינסופי הזה שמקיף אותנו בכל רגע. במוקדם או במאוחר, נצטרך להכיר בכך שרשת הקשרים הזו שנפרשה בינינו מחייבת אותנו להתעלות מעל האינטרסים האגואיסטיים הצרים ולחיות בהתחשבות הדדית, בדאגה, באהבה זה עם זה.
אבל יותר מכל, אלול החדש דוחק בנו לחפש אחר מטרת החיים, למצוא את התכלית הנסתרת שעבורה אנו קיימים. ראשי התיבות שלו, "אני לדודי ודודי לי", הן הרבה יותר מצירוף מקרי של מילים. "אני לדודי" הוא היחס המהותי שהאדם צריך לפתח כלפי הכוח העליון שפועל במציאות, כוח הנתינה והאהבה. נכון לעכשיו, אנו מגלים את הכוח הזה בצורתו ההפוכה, השלילית, המכאיבה.
אך זהו שלב זמני בלבד. כיוון שאם נתחיל לפעול מתוך כוונה ורצון לגלות את הכוח הזה, לפתוח אותו בתוכנו, נראה כיצד תמונת המצב העקומה משתנה כהרף עין. כיצד המציאות הקיימת מתהפכת לנגד עיננו מן הקצה אל הקצה והופכת ל"דודי לי". כלומר, חושפת את טבעה האמיתי, הנותן, המאיר, המיטיב ללא גבול ומידה.
למען האמת, אין כאן יותר מאשר שינוי פנימי, הכרתי, בגישה שלנו כלפי המציאות. שינויים חיצוניים לא ייעזרו. לא רפורמות כלכליות, לא שינוי בשיטת הממשל ואפילו לא חוקים ועונשים כבדים. עם
כי בסופו של דבר, העולם שלנו הוא עולם של תוצאות בלבד, כוחות וחוקים שיורדים מהשורשים העליונים. רק אם נוכל בצורה כלשהי להשפיע על השורשים הללו, להשיג את דרכי פעולתם, להרגיש אותם בתוכנו, רק אז נצליח לשנות את הענפים הגשמיים בעולם שלנו. השאלה היחידה היא, כמובן, איך עושים את זה בפועל, איך משנים את הגישה הפנימית?
כל שעלינו לעשות הוא להתחיל ללמוד על החוקים העליונים שפועלים בטבע; להבין כיצד ניתן לעבוד עמם בצורה נכונה ומאוזנת. ובעיקר, כיצד למשוך מהם את כוח השינוי הרוחני. כוח זה טמון בספרי הקבלה ופועל על האדם במידה שהוא רוצה לגלות את המציאות העליונה. כותב על כך בעל הסולם, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר:
"למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם... ההארה שמקבל פעם אחר פעם בעת העסק מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאוד, שיגיע לשלמותו" [בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות"].
ממש בזמן כתיבת המילים הללו החל לרדת הגשם הראשון של הסתיו. בחוץ עדיין חשוך, כוכבים אחרונים עדיין תלויים בשמיים. חכמת הקבלה, חוכמה נפלאה ועתיקה שאותה אני לומד בשנים האחרונות, מסבירה שכל דבר במציאות נולד מתוך החושך, מתוך ההסתר והשבירה. כי דווקא החושך הוא המקום שבו יש לאדם מקום לבחירה חופשית.
הזדמנות להתפתח באופן עצמאי, להיות "אדם" במובן העמוק והשלם של המילה, כלומר דומה לכוח העליון, לבורא. כמו ילד שרוצה לגדול ולהידמות להוריו, כך גם אנו צריכים להידמות לכוח היוצר, הנותן, המחייה את נשמתנו. לשאוף אליו, להשתוקק למציאותו, לרצות בהתגלותו. כי רק הרצון השלם יספק לנו את הכוח לעשות זאת – להתעלות מעל הטבע הגשמי המוגבל. להיות "בני אדם".
עוד מעט יעלה השחר. ראש השנה כבר עומד בפתח, וחלון הזמן הקצר שבין אלול ותשרי ייעלם כלא היה. אך מחוגי הזמן הפנימי בתוך לבנו ימשיכו להראות את אותה השעה בדיוק. את אותו המצב. ימשיכו לסמן לנו את נקודת השבירה האמיתית בינינו, במגוון של דרכים וצורות. עד שנבין. עד שנראה את המציאות לעומקה, ונפתח את הווילון המפריד בינינו לבין העולם הרוחני. עד שנעשה את הצעד הראשון אל מעבר לגבול האור.
המאמר מבוסס על שיעור הקבלה היומי המשודר בערוץ 66
נא להמתין לטעינת התגובות
