מדיטציה בהליכה: פרשת ניצבים-וילך
בשנים מסוימות, כמו השנה, מחברים לפרשת ניצבים את פרשת וילך, ואז נוצר מדרש פנימי קטן בין שמות הפרשות, ממש כמו בתרגול מדיטציה בהליכה. ואמנם, משה מסביר לנו איך לעמוד על הרגליים שוב, ואחר כך כיצד להתהלך בדרך הלב
את פרשת ניצבים תמיד קוראים בשבת שלפני ראש השנה. בשבילי היא כמו קריאה להתייצבות גדולה ומשותפת שבודקת את הנוכחות שלנו על הקרקע. הפעם לא בודקים אם אנחנו מאזינים או רואים או באים ויוצאים כמו בפרשות הקודמות, הפעם רק מוודאים שאנחנו ניצבים. עם הרגליים על הקרקע. כמו מזמינים אותנו לעשות סקירה מיקרוסקופית של הגוף שלנו, שמתחילה כמו בהמתנה ממושכת בתור- בכניסה מעמיקה אל היציבה שלנו.
הרי כל-כך הרבה זמן בחיים שלנו אנחנו עומדים בתור. זמן שאנחנו רואים אותו כמבוזבז, במקום לראותו כזמן לחקירה, להתבוננות, לשאלה: איך זה מרגיש להיות נוכחים בגוף שלנו, מכוסים בעור. איך הגוף שלנו מרגיש במרחב שהוא נמצא בו, ואולי לרגע קט אפילו להרגיש כמה מזל יש לנו שאנחנו בכלל עומדים על הרגליים בתור הלא נגמר הזה. הרי כמעט כולנו מסוגלים פיזית להגיע ולהתייצב איפשהו.
הסבלניים שבינינו אולי מסוגלים לא לקטר על תורים ארוכים, אבל פה מדובר באפשרות עמוקה המלמדת אותנו להגיע למקום ולהיות נוכחים בו גם מהבחינה הנפשית. להיות ניצבים כמו צב שמגיע כמו שהוא, עם כל המטען על הגב, מבלי להסתיר דבר, מבלי לשפוט את עצמו שחסר לו דבר מה ומבלי לתהות מתי הוא כבר יחזור הביתה. להיות בהשלמה עם כל מה שיש, עם הרגע כפי שהוא, גם אם זה אומר שברגע הזה אנשים נדחפים בתור או שהבירוקרטיה נדמית לנו קפקאית במיוחד.
בשנים מסוימות, כמו השנה, מחברים לפרשת ניצבים את פרשת וילך, ואז נוצר מדרש פנימי קטן בין שמות הפרשות, ממש כמו בתרגול מדיטציה בהליכה. מדיטציה בהליכה היא דבר מיוחד, שכן אפשר לתרגל אותה תמיד, גם בעיניים פקוחות (כך רצוי) - וכשמה כן היא. מודעות לנוכחות בהליכה. צועדים צעד, צעד, לאט לאט, ואם אנחנו מיומנים אז גם מהר, והדגש הוא בגילוי ההליכה לשלביה.
השלב הראשון של ההליכה הוא, כמובן, עמידה. לבחון היכן אנחנו נמצאים, לסקור את הגוף, את מצב הרוח שלו והטמפרטורה הפנימית, ואז מתחילים לאט ובתשומת לב מדוקדקת להרגיש מה זה אומר ללכת. אנחנו מתבוננים ברגל המתרוממת, בהעברתה קדימה, בשיווי המשקל המשתנה, בתחושה של מגע הרגל בקרקע וברצון של הרגל השנייה להתרומם כבר. עולם שלם מתגלה, בו אנחנו מבחינים בשינויים הקטנטנים אבל הענקיים שעוברים עלינו מאז שעמדנו.
אנחנו כמו חוזרים לילדים שהיינו כשרק התחלנו ללכת, וכל צעד היה עולם של תגליות. אנחנו מבחינים בהבדל בתחושות הפיזיות, בהתכוונות, במחשבות המשתנות, ברוח שפתאום נושבת. ובדיוק כפי כשלמדנו ללכת בגיל שנה, אנחנו אומנם הולכים אבל ללא הצורך להגיע לשום מקום. אנחנו הולכים בשביל ללכת וכמו ממשיכים את היציבה שלנו, את הנוכחות בעולם, פשוט כי אנחנו כבר כאן, פשוט כי אנחנו מסוגלים להעמיק פנימה אל הנפש ולהבין מדוע אנחנו ניצבים פה היום.
בפרשה הקודמת היו תשעים ושמונה קללות שמובטחות לרדוף אחר מי שעוזב את דרך האלוהים, כשהכוונה היא להבהיל את הקוראים והשומעים ולגרום להם לתהות מי יכול לעמוד בתנאים ובקללות שכאלו.
כמו במדיטציה, ההתייצבות היא תנאי הכרחי, אך היא רק הצעד הראשון. בהמשך הפרשה משה ממשיך להוריד את דבריו אל הקרקע, מרגיע ומסביר כיצד אפשר לדבוק בדרכי אלוהים ובתורתו מבלי שהדבר ייראה מפחיד ובלתי אפשרי. הדרך שהוא מצביע עליה עוברת דרך הלב. יש לי מורה למדיטציה שמתנגד לכל הדתות כולן, לכל מה שנגמר בסיומת "איזם". על אף שבעברו היה נזיר בודהיסטי והוא לא מתייחס לבודהיזם כאל דת, הוא מסרב לכנות עצמו בודהיסט, אלא מורה דהרמה. למרות כל זה, הוא תמיד אומר שכשדתות הן במיטבן הן מדגישות את הלב, את חשיבות האהבה כמנוע העיקרי של העולם ושל בני האדם.
והנה, גם משה בפרשתנו חוזר ארבע פעמים על הביטוי "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" והוא אומר לעם: "אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו". נכון שלא בטוח שאפשר לצוות לאהוב מישהו, אבל חשוב להתוות דרך שעיקרה אהבה. משה מסביר שדרך האל היא לא כמו הדרך לארץ עוץ, היינו רחוקה ומושגת רק ליודעי דבר. הוא אומר: "לא נִפְלאת הִיא מִמְּךָ וְלא רְחוקָה הִיא. לא בַשָּׁמַיִם הִיא וְלא מֵעֵבֶר לַיָּם". ואם נשאל היכן היא, אזי משה משיב במשפט יפה ופשוט: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ".
חז"ל מסבירים כי דווקא על שום הגובה והמרחק הבלתי משוערים של דברי אלוהים, התורה כל כך קרובה. היא דופקת בלבבו של כל אדם מאז ניתנה מסיני, היא פרושה לפני כל אחד כאוסף של ערכים אנושיים שהגיעו מן השמים ישר אל תוך הלב, כמו ד.נ.א פרטי שבמאמץ של תשומת לב אפשר להתחבר אליו. האמירה שאלוהים נמצא בכל אחד נשמעת ניו-אייג'ית, אבל המשפטים של משה הם בהחלט ההוכחה כי התפיסה הזו עתיקה כמעמד הר סיני: העובדה שאלוהים נמצא בתוכנו בקרבה אינטימית כמובן לא מספיקה.
חז"ל אמרו שמשה היה חכם אפילו יותר משלמה המלך. שלמה דיבר על שבעה סוגי עצלות, ולפיו הגרוע שבעצלנים הוא זה שמתעצל לקחת מן הצלחת ולשים בפיו. משה אומר לנו שהעצלן הגרוע ביותר הוא מי שהאוכל כבר נמצא בתוך פיו, והוא מתעצל לבלוע אותו. זה בערך המצב של כולנו, והדבר הראשון שעלינו לעשות זה להבין ש"הדבר" כבר בפה שלנו. האדמו"ר "שפת אמת" מהמאה ה-19 אומר בהמשך למשפט: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ", שאלוהים נטע בכל אדם נקודה גנוזה בלב והאדם צריך רק להוציאה מהכוח אל הפועל. לייגע את עצמו כדי למצוא את הנקודה שבלב.
ובחזרה לשמות הפרשות. קיבלנו רגליים ואנחנו יודעים לעמוד וגם ללכת, אבל האם אנחנו מבינים שאנחנו יכולים לנווט את חיינו? שיש בנו יכולת פוטנציאלית של אהבה ללא גבולות? שיש לנו אחריות על כל צעד שאנחנו פוסעים? שכבר עכשיו יש לנו תורת חיים שלמה בתוכנו שמחכה לנו?
הנזיר טיך-נהאת האן בספרו "מדריך למדיטציה" עוזר לנו בפרקטיקה. השאר, כמו תמיד, תלוי רק בנו. "השאלה אם אנשים יכולים להתעורר או לא תלויה ביכולתם לצעוד במודעות ובתשומת לב. זו הסיבה לכך שעתיד האנושות, כמו עתיד כל החיים על פני האדמה, תלויים בצעדיך. מדיטציה בהליכה פירושה ללמוד שוב ללכת בנוחות, ללכת כך שעקבותיך ישאירו רק אותות של שמחה, שלווה וחופש מוחלט. ללכת כשלבך פתוח להתנסות. כדי לעשות זאת, עליך ללמוד להשתחרר ולשחרר. לשחרר את צערך, לשחרר את דאגותיך. זהו הסוד של מדיטציה בהליכה".
שבת של יציבות והליכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
