נעבעך: אור זוהר עושה חשבון נפש
אני על הסוס. רוכב מהר לעבר האופק ומותיר אחרי שובל זוהר של עשייה מבורכת. ואני נעבעך תימהוני, קצת מסכן וקצת מוזר. מין קבצן נכה שהתבלבל בדרך, והנה חלף לו עוד יום, ועוד שנה, והנה עוד פעם חודש אלול, ואין רחמים ואין סליחה ואין מחילה
אוי לי ואבוי לי, ראשי תיבות – אלול. ובאמת עכשיו אלול, ואוי ואבוי. ועוד מעט נסגרת שנה, ועוד לא הספקתי לעשות את כל מה שהבטחתי לעצמי שאעשה בשנה שעברה. ראש השנה בפתח ממשמש ממש, ואני עדיין גורר אתי כל מיני מחויבויות וחובות וקצוות לא סגורים אל השנה החדשה.
וכאילו לא די בכל אלה, אני כבר מתכנן תוכניות חדשות, ומציב לעצמי כל מיני יעדים ומטרות אסטרטגיות לקראת שנת תש"ע, שהיא אגב שנה שבה ללא ספק נסגור את המינוס בבנק, נתקדם לאופקים חדשים בקריירה, נשקיע יותר בילדים ובזוגיות, נתמיד בחדר כושר, נתנדב בקהילה וגם נסדר סופסוף טפטפות בגינה.
עכשיו חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, ואני מנסה לעשות חשבון נפש. לפיכך, אני מחשב את מערכת יחסי הכוחות שבין הקולות פנימיים שבתוכי, ומוציא לרענון כמה דימויים פנימיים ועצמיים שפיתחתי במשך הזמן בעצמי על עצמי. דימויים שמפעילים אותי. קונספציות על שכאלה, שבלונות של התודעה. כאילו הייתי מחשב רב עוצמה, אני מזין את כל הנתונים העולים בי ומקווה להגיע בימי אלול הללו ועד לראש השנה, הוא יום הדין, לכדי תוצאה סופית שיהיו בה גם רחמים וגם סליחה, גם אמת וגם אהבה.
אשתף אתכם. למשל, דימוי אחד שיש לי לגבי עצמי הוא דימוי שבו אני, כמו שאומרים, על הסוס. רוכב מהר לעבר האופק. מוצלח, חכם, חזק, שנון, חביב וקשוב, בעל מעוף וחזון, אני פורץ קדימה באנרגיה של איש צעיר אך בשל, כובש לעצמי טריטוריות חדשות של יוזמה ועשייה, עושה לביתי ועושה למען אחרים, ומותיר אחרי שובל זוהר של עשייה מבורכת.
מנגד, קיים כמובן הדימוי ההפוך, כלומר הדימוי של עצמי לגבי עצמי כסוג של נעבעך תימהוני, קצת מסכן וקצת מוזר שכזה. מין קבצן נכה שקצת התבלבל במהלך הדרך, כזה שהפסיד את הרכבת. כזה שלא מוצא את הפנייה הנכונה במחלף, זו שמובילה את כל היתר אל המסלול המהיר של ההצלחה והקדמה וההתקדמות והאושר. וקשיי הפרנסה, והיומיום, וחוסר היכולת להתרכז, והנה חלף לו עוד יום, והנה חלפה לה עוד שנה, והנה עוד פעם חודש אלול, וחם, והשמש קופחת, ואין רחמים ואין סליחה ואין מחילה.
ובימים אלו של חודש אלול נדמה לי פתאום, שחלק עצום מהתשתית הפסיכולוגית של השיח הפנימי שלנו מושתת על הרצון שלנו להיות החכם המוצלח על הסוס המהיר, ומהפחד שלנו מלהיות אותו נכה עלוב שנשאר מאחור. נדמה לי, שחלק עצום מהתשתית התרבותית והחברתית מושתת על המוטיבציה שלנו להיות זה שרוכב על הסוס, ומהפחד שלנו ליפול מהסוס ולהפוך לנכה המדדה.
ומאחר שעכשיו ימי אלול,
ומאחר שכך, אני פונה לעיין בספר הזוהר, הלוא הוא המדריך הרוחני העיקרי שלי בחמש עשרה השנים האחרונות, ובמיוחד בחלק שלו הקרוי תיקוני זוהר, שאותו נוהגים לקרוא על פי המסורת בתקופת חודש אלול. ובעודי עסוק בכתיבת הטור הזה אני חוזר ומעניין שם (תיקון ס"ט דף ק"ג) בסיפור אחד. זהו סיפור על קבצן אחד, נכה בעל קביים, חיגר וצולע, שבעודו מדדה בדרך פגש שני חכמים גדולים ומכובדים, גדולי הדור וגדולים בתורה שהיו רכובים על סוסים נאים ומהירים, מפגש שכאילו מתקיים ממש ביני ובין עצמי, בעמקי התודעה שלי.
וכמו בכל הסיפורים האלה, שבהם תמיד הדרך היא מטפורה למסע פנימי וההולכים בדרך הם תמיד קולות שונים בתוכנו, כמו בכל הסיפורים האלה שבהם החכמים גדולי הדור פוגשים קבצן, או זקן, או סוחר עני, או איזה ילד ינוקא זב חוטם, ומזלזלים בו בהתחלה, בסוף מתברר שדווקא הדמות העלובה שכולם זלזלו בה בהתחלה היא החכמה מכולם, וכמאמר חז"ל, המזלזל יזולזל.
ואכן גם באגדה הזו, שאותה קוראים, כאמור, המקובלים בחודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, הנכה בעל הקביים מתגלה כדמות פלאית שיודעת לטוס מהר כמו כוכב שביט, והוא לוקח את שני החכמים אתו, לפתח מערה סודית, שממנה נכנסים לעוד מערה ולעוד מערה, וכל מערה מסתורית ועמוקה מזו הקודמת, עד שבסוף מגיעים לאיזה פרדס, שהוא, כמובן, המקום הפנימי המסתורי והעלום שבו מתגלים הסודות. ושם בפרדס, פושט בעל הקביים את גופו הפיזי והפגום ולובש גוף של אור, ופניו מאירים כאור השמש, והוא יושב על כיסא מלכות ומלמד תורה בקדושה ובטהרה לשלוש מאות תלמידיו הנאמנים והמסתוריים.
אבל מה שמעניין בגרסה הנוכחית של האגדה הזו, הוא האופן והתוכן שבהם לומדים אותה שלוש מאות תלמידים מסתוריים של בעל הקביים, המואר והמסתורי גם כן. מתברר שהחבר'ה האלה יושבים שם בסבלנות אין קץ וחוזרים באופן נצחי ואינסופי פעם אחר פעם על אותו פסוק, כמו מנטרה שמהדהדת לה מסוף העולם ועד סופו. והם אומרים: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל..." וכך שוב ושוב, לעולמי עד.
טוב. באיזשהו שלב, שני החכמים גדולי הדור מאבדים סבלנות לנוכח מה שנראה להם כמו איזה מעגל שאנטי נמרח ואינסופי עם סיגריות מהגאנגס ותה ברזילאי, והם מתחילים לרמוז שאולי הגיע הזמן להתקדם כבר לפסוק הבא. הם הרי חכמים גדולים, ואולי הם גם באים מחברה קפיטליסטית צרכנית שתמיד רוצים בה עוד ועוד, ואולי יש להם חיבור אינטרנט עם פס רחב כך שהם קולטים את החומר מהר, והם כבר הבינו שהכול הבל, ויאללה לתובנה הרוחנית העמוקה הבאה.
מה שכמובן מביא לבעל הקביים המסתורי את הסעיף, ולמרות גוף האור, הקדושה והטוהר, הוא מתחיל לקלל אותם כמו מאסטר זן בודהיסטי על אחרון תלמידיו, ולצעוק שהם לא חכמי הדור, אלא מטומטמי וטיפשי הדור, שאינם יודעים שעל הפסוק הזה, הבל הבלים, ועליו בלבד קיים ונשען ועומד כל העולם כולו.
בחודש אלול הזה, חודש הרחמים והסליחות, אני מאחל לכולנו שנסתכל בתוכנו ונראה באמת ובאהבה מה מניע אותנו כל הזמן, או לפחות רוב הזמן. הרצון להיות על הסוס? להיות גדול הדור כזה או אחר? הכול הבל. הפחד מהיות הקבצן הנכה שנשאר מאחור? הכול הבל. הרצון שלנו להיות התלמיד הסבלן שלומד שהכול הבל? הכול הבל. הרצון שלנו להיות המורה המואר על כסא המלכות? הכול הבל.
רגע לפני סגירת מעגל ופתיחת מעגל, רגע בין קללותיה לברכותיה, הלוואי שיפתח לנו כבר הלב, שזה כמובן הבל בהיפוך אותיות, ושנמצא שוב, ולו לרגע אחד, את אותו המקום שאותו כבר מצאנו ואיבדנו ושוב מצאנו ואיבדנו. אותו מקום בעומק הלב, שחוץ ממנו הכול איננו אלא הבל הבלים.
בראש השנה הזה הציבור מוזמן להצטרף אלינו לתפילה חווייתיתבלב תל אביב (הכניסה חופשית).
נא להמתין לטעינת התגובות
