דף חדש: חן גרשוני סוגר את היומן
"פריק" היה זהותי בגיל הנעורים, אוטיסט היה הזהות שאימצתי לעצמי ב-12 השנים האחרונות. אך למרות הזיקה המובהקת ביני לבין אנשי הקהילה האוטיסטית, הספיקות באשר לזהותי תמיד המשיכו לנקר. חן גרשוני פותח דף חדש
בניסיונות להבין את עצמי, על שלל המורכבויות שלי וחריגותי המובהקת ביחס לציבור הרחב, פתחתי כבר בשנות העשרה המוקדמות לחיי. תחושת החריגות עצמה אמנם ליוותה אותי עוד שנים רבות קודם לכן, מאז ימי גן הילדים, אך רק לקראת כיתה ו' פיתחתי יכולות אינטלקטואליות מספיקות כדי להתבונן בה, לנתח אותה ולהגדיר אותה.
כבר אז הבנתי שמקור החריגות שלי הוא נוירולוגי. משהו בסגנון החשיבה שלי, בתנועות הגוף ובטון הדיבור לא היה מסונכרן עם אלה של האוכלוסייה הכללית. הבנתי בקלות דברים שילדים אחרים לא הבינו, אבל לא הבנתי דברים שנחשבו מובנים מאליהם. האזנתי ללהקות רוק אשר פנו לקהל מבוגר ומתוחכם, אבל התקשיתי לשרוך את נעליי, או לקנות במכולת בעצמי.
במשך שנים, חיפשתי הסברים מדעיים לחריגות שלי. כיום, אני מגדיר את עצמי פשוט כנוירודייברג'נט (neurodivergent). כלומר, חריגות הנובעת מאופן פעולת מערכת העצבים, המתפצלת מהעולם המוכר לנו ופוסעת בנתיבים אשר טרם נחקרו. היא חלה על סגנון החשיבה, התנועה, הדיבור וההתנהגות.
בשנות נעוריי, לאור העניין האובססיבי שלי במוסיקת רוק, התחברתי למספר חריגים נוירולוגיים נוספים. הם גידלו שיער ארוך, לבשו בגדים קרועים, התהלכו יחפים ברחובות, עישנו צמחים פסיכואקטיביים, דגלו ברעיונות חתרניים וכינו את עצמם "פריקים". משך תקופה ארוכה הזדהיתי עם נתחים משמעותיים מהרעיונות ומההתנהגויות שלהם. האמנתי שהתווית "פריק" היא המתאימה ביותר לחריגים נוירולוגיים מסוגי.
עם זאת, כבר אז התגלעו מחלוקות בינם לביני. בהשוואה אליהם, הייתי יותר אינטלקטואלי, יותר רגיש, יותר פורמלי והרבה יותר אבוד. הרגשתי שאם "פריקים" הם תופעה נוירולוגית או חברתית של ממש, אז הם חייבים להיות מוגדרים בספרי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה ולהתראיין באמצעי התקשורת. צריך להיות להם ייצוג פורמלי כלשהו. חיפשתי בספרים ובאמצעי התקשורת, אך לא מצאתי דבר.
כשהגעתי לגיל 18 נדרשתי להתגייס לצה"ל על פי חוק. מרבית הפריקים שהכרתי שוחררו מהצבא מסיבות נפשיות, דבר שחיזק את אמונתי בכך שהפריקיות היא תופעה נוירולוגית. אני התגייסתי לשירות מלא בן שלוש שנים,
עם תום שירותי הצבאי שבו ועלו בי התהיות לגבי זהותי. הסתובבתי בחוסר מעש תקופה ארוכה, ניגנתי, נרשמתי ללימודים אקדמיים, נשרתי מהם ויצאתי לטיול בבריטניה, המדינה האהובה עליי. במהלך הטיול, נתקלתי בספרה האוטוביוגרפי של האוטיסטית האוסטרלית דונה וויליאמס, "אף אחד בשום מקום". גמעתי אותו בשקיקה והחלטתי שזהו זה, מצאתי את הגדרתי הנוירולוגית. הדמיון בין דונה וויליאמס לביני הוא רב, לכן אם היא אוטיסטית אז גם אני אוטיסט.
השנה היתה 1997, שנים רבות לפני עידן הקהילה האוטיסטית והתרבות האוטיסטית של ימינו. לכן, הנחתי שאבלה את שארית חיי בבדידות מזהרת, מבלי לפגוש אוטיסטים נוספים בעלי סגנון התנהגות כשלי. שתים עשרה שנים דבקתי בזהותי האוטיסטית, ובסופן אף פרסמתי כאן טור בשם "מיומנו של אוטיסט". כיום, אני פשוט נוירודייברג'נט.
הספקות בזהותי האוטיסטית, על אף המאפיינים האוטיסטיים הרבים והחזקים שלי, החלו לקנן בי עוד בראשית שנות האלפיים, עת יצרתי קשרים ראשוניים, באמצעות האינטרנט, עם קבוצות אוטיסטים מארצות הברית ומבריטניה. משהו בסגנון ההתנהגות שלהם הפריע לי. הרגשתי שהם חווים קשיים שאינני חווה, בעוד אני חווה קשיים שהם אינם חווים. קיוויתי שעם התפתחות הקהילה האוטיסטית, יגיעו אליה גם אנשים כדוגמתי. במשך קרוב לעשור עקבתי בדריכות אחר התפתחות הקהילה האוטיסטית. ראיתי אותה צומחת והולכת לנגד עיניי, אך תוך כדי כך גם הרגשתי את עצמי פחות ופחות שייך אליה.
הרגשתי שחריגותי בקהילה האוטיסטית דומה מאוד לחריגותי באוכלוסייה הכללית. בשתיהן אני הרבה יותר שקט, איטי, שברירי, מלנכולי, מהורהר ומרחף משאר האנשים. ייתכן שההגדרה הפורמלית לאנשים שכמותי היא לקות למידה לא מילולית, המוכרת גם כתסמונת ההמיספרה הימנית, אך לי זה כבר ממש לא משנה. מבחינתי, אני פשוט נוירודייברג'נט.
במהלך השנה האחרונה, הכרתי כמה נפשות דומות לי. כולן בעלות מאפיינים אוטיסטיים חזקים וכולן פעילות בקהילה האוטיסטית, אך אף אחת מהן אינה נפש אוטיסטית של ממש. לשמחתי, חלקן אומרות שהן פשוט נוירודייברג'נטיות.
אינני יודע לאן, אם בכלל, יתפתח רעיון הנוירודייברג'נסי. לדעתי, הוא עשוי להפוך לתנועה חברתית של ממש, לאחד את המיעוטים הנוירולוגיים ולהעניק להם סופסוף את החשיפה התקשורתית הנחוצה להם כל כך. בין אם זה יקרה ובין אם לא, נראה שאני אשאר כבר נוירודייברג'נט עד אחרית ימיי.
נא להמתין לטעינת התגובות
