דרוש חיוך: ביקור בראוף את אתינה
האם מלצרים זעופים, אדישים ולא קשובים יכולים להרוס ארוחה? אלון צרפתי היה ב"ראוף את אתינה" היפואית הוותיקה, התנסה בשירות הנ"ל וטעם מנות סבירות. גם קינוח להמתקת החוויה לא היה
קלמארי נדיב וסביר. ראוף את אתינה צילום: יהונתן שאול
המטרה שלהם - לפנק-לפנק-לפנק את הלקוחות - לעתים מוגזמת, לעתים חנפנית ולעתים סתם לא אמינה, אבל השורה התחתונה היא החשובה: אם אנחנו מאמינים למסע הליקוקים הזה ואם לאו ("הם עושים את זה בשביל לקבל טיפ שמן"), אנחנו, הסועדים, מצליחים ליהנות מארוחה שממלאים בה את כל מבוקשנו; ואם זה נעשה בחיוך, אז בכלל טוב, שוקראן.
ב"ראוף את אתינה", מסעדה ים-תיכונית מהוותיקות והמוערכות בשכונת עג'מי ביפו, לא ממש מאמינים ביעילות השירות ללקוח. אולי אני מגזים, כי אולי הם כן מאמינים. על כל פנים, הם לא ממש מבצעים בפועל. חבל, כי הפוטנציאל הגלום בה והתחרות הסובבת אותה מכל עבר ("הזקן והים" נמצאת במרחק שני מטרים) אמורים לעורר במלצרים רוח קרב ולעשות מכל אחד מהם מיסטר האמפריז, ההוא מ"מישהו מטפל בך". שירות לבבי, ידידותי, חייכני וחנפני הוא בגדר חובה לכל עסק. מה שאירע לנו באותו הערב הוכיח ההפך.
הגענו למסעדה בערב נעים למדי, באותה שעה היא הייתה ריקה יחסית. בחוץ מתקני שעשועים לילדים, ותוכה מסנוור מאורות חג מולד. בכניסה קיבלה את פנינו גברת מכובדת, בדיעבד התברר לנו שזו אתינה. היא ישבה על כיסא, נראתה עייפה למדי מהיום שהיה לה, ושאלה אם נרצה לשבת בפנים או בחוץ. לאחר התלבטות העדפנו לשבת בפנים, מתחת למזגן. בכניסה אמרנו שלום למלצר, אבל הוא לא ענה לנו. גם לא חייך. רק אמר "שבו", והוביל אותנו לשולחן צדדי. "תודה", אמרנו . לא אמר "בבקשה".
הוריד את צלחות הסלטים ולא אמר מילה צילום: יהונתן שאול
לאחר רבע שעה ללא שום התעניינות מצד המלצרים - לא פנייה, לא הצעה, לא קריצה - החלטנו שזה מוגזם בקצת. קראנו לאחד מהם, זה שנראה לנו באותו הזמן קצת פחות זעוף פנים, וביקשנו, במחילה, לקבל תפריטים. כשהוא חזר הוא הניח אותם, בלי לחשוב פעמיים, על שתי צלחות עמוסות סלטים. נעלבנו בשם הטבולה.
דרוש חיוך עם המנות העיקריות צילום: יהונתן שאול
המנות העיקריות היו סבירות, לא יותר ולא פחות. בת לווייתי הזמינה קלמארי מטוגן (75 שקלים). הקלמארי הגיע בכמות מכובדת, אבל טעמו היה סביר ולא יותר. גם דג הדניס (70 שקלים) היה יבש למדי, ואפילו לימון לא צורף לו. יא אללה, אמרנו לעצמנו, איזה פקשוש. קל כל כך להכין מנות דגים ומאכלי ים - עם קצת שדרוג, קצת תשומת לב, עם קצת הקפדה - היינו נהנים כל כך.
בסוף הארוחה קראנו שוב
למלצר ושאלנו איזה קינוח יש. אמר שאין, אבל ברוב טובו הציע קפה או תה. "תודה", אמרנו , "אבל רצינו משהו מתוק. אתה בטוח שאין פה קינוח? " הקשינו . מפרצופו האדיש הבנו שעדיין התשובה הראשונה רלוונטית.
בסוף הארוחה הזדהינו כמבקרי מסעדה, ואז לראשונה ראינו חיוך: זו הייתה אתינה; היא מיהרה לשולחננו ווידאה שהכול היה לשביעות רצוננו. העדפנו לשקר, למה להעמיס עליה עוד צרות?
ראוף את אתינה, קדם 71, יפו , טלפון 03-6818793
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם