לא עוזב את העיר: על קפה נואר
בנוף הקולינרי של תל אביב, עומד בגאון על תילו קפה נואר ומחזיק כבר שנים בקהל לקוחות נאמן ומוניטין של המקום הכי אירופאי בתל אביב. טל כהן בקרה במוסד הותיק ולא הזמינה קפה
ביום שאחרי אותה היעלמות מסתורית אפילו התל אביבים הוותיקים, כולל אלה שעושים רושם שחיו בעיר הזאת מאז ומעולם, מסוג התל אביבים שאין ולא תהיה להם מכונית ובמקום זה יתגאו שהם מעדיפים לחצות את העיר לאורכה ולרוחבה ברגל – גם להם כבר אין מושג איך קראו לקפה הזה שעד לפני שבוע הם פתחו בו את הבוקר. כי במקומו כבר קם שם פאב חדש, ובית הקפה ההוא נכנס לרשימה השחורה והארוכה של אלה שמי כבר זוכר איך קראו להם.
וככה יוצא שהנוף האורבני שלנו ממשיך להשתנות כל הזמן, מדביק את קצב פעימות הלב של העיר. ואולי זאת הכוונה כשאומרים עליה שאין לה הפסקה.
כל זאת בסך הכל כדי להקדים ולומר משהו על קפה נואר. כבר שנים שבית הקפה הזה מצליח לשמור על נוכחות יציבה בשטח אש. העובדה שהוא ניצב באחד הספוטים היותר מאתגריים חנייתית בעיר מקנה לו עוד אות קטן של כבוד מאתנו.
אודה ואתוודה שבקיטלוג האישי שלי, קפה נואר אף פעם לא ממש התיישב סופית באף אחד מבין סוגי מקומות הבילוי שיש לעיר להציע. העובדה שיש בו משהו מפונפן הדיחה אותו מבחינתי מקטגוריית בתי הקפה, ואולי בגלל שהמילה קפה מהווה חמישים אחוז משמו - סיכוייו להיכנס אצלי לקטגוריית המסעדות שאפו תמיד לאפס.
וזו כנראה הסיבה לכך שאחרי שנות מגורים לא מעטות בעיר החטאים כף רגלי דרכה במקום הוותיק אולי רק פעם אחת בלבד. מאותה הפעם, לפני משהו כמו שמונה שנים, אני זוכרת בעיקר שיחת בנות על רקע סלט פאטוש ששבר את הצום של יום כיפור. הסלט היה מצוין. ובכל זאת, משום מה לא חזרתי לשם.
והנה נקפו השנים, על הנוף האורבני שהשתנה מקצה לקצה קצרה היריעה כאן מלדבר – וקפה נואר עדיין עומד בגאון על תילו; מוקפד, מהוקצע, אסתטי, ותיק ועם זאת מעודכן. ובואו נתעכב עוד רגע על עניין הוותק. העיקרון עם בתי קפה פועל בדיוק כמו עם בני זוג: כל עוד הם מצליחים לא לשעמם אותנו, ככה אנחנו אוהבים אותם – יציבים.
הביקור השני שלי במקום היה שונה: הפעם הגענו אני ובן הזוג מתוחזקים בשתי קיבות שזקוקות להרבה יותר מאשר סלט עם חתיכות של לחם מטוגן כדי להשביע את הרעב. אי לכך פתחנו במנות הראשונות הבאות: פיתה דרוזית ממולאת בבשר כבש ובקר עם צזיקי (39 שקל) שהתגלתה כלא רעה (אם כי מעט יבשה) וחציל שרוף עם פטה, שמן זית שום וצזיקי (36 שקל), שהיה בדיוק מה שנדרש כדי לגרות את החך, וסלט שורשים עם סנט מור (48 שקל) מרענן וקליל יחסית לסלטים מהסוג השורשי.
כמה מילים על האווירה - כמו לפני שנים, גם הפעם היה קשה להתעלם מהעובדה שהרחש סביב מתנגן בעיקר במבטא זר. המסקנה הבלתי נמנעת היא שתיירים, וכנראה במיוחד מהסוג האירופאי, אוהבים את קפה נואר.
אז אם כבר אירופה, ביקשנו מהמלצר שימליץ לנו על בקבוק יין, כזה שיכניס אותנו עד הסוף לאווירה. ההמלצה – עלמה מיקב דלתון - התגלתה כמוצלחת במיוחד, ומאותו הרגע סומן המלצר החביב כמי שיש לו מילה.
המעבר לעיקריות מכאן היה טבעי. לשולחננו השתוי משהו הגיעה מנה יפה של פילה בורי שנעשה על הפלנצ'ה, יחד עם פפרדלה עגבניות, אספרגוס ושום (77 שקל), שהפתיעה בעיקר בגלל השילוב הלא שגרתי בין הדג לרצועות הפסטה הרחבות, שהתגלה כמוצלח וחינני.
וזה מעביר אותנו לקינוחים: בתור שני אנשי שוקולד מוצהרים, לא יהיה זה מוגזם לומר שלהזמין לקינוח דווקא טארט בננות אפוי זה בהחלט בגדר עבירה על סעיף מספר אחד בתקנון המתוקים. למרות ההימור הגבוה – שהרי קל מאוד ליפול בקינוחים שמורכבים בעיקר מבננות – יודע כל חובב מתוקים כשכקינוח כזה נעשה בידיים טובות הוא עשוי להתעלות אפילו על השוקולדים למיניהם.
למרבה השמחה, זה בדיוק מה שקרה – המנה שקיבלנו, טארט בנות אפוי עם קרמל וגלידת וניל (38 ש"ח), נמסה בפה וחוסלה תוך רגעים, ומאחר ומדובר במקרה נדיר, אנחנו האחרונים לזלזל.
אפשר לסכם ולומר שאולי בגלל קילומטרז' השנים המפואר שצבר, קפה נואר הוא כנראה אחד המקומות הבודדים בתל אביב שיכולים להרשות לעצמם לא להשתייך לאף קטגוריה. עובדה, כבר שנים שאף אחד לא באמת יודע אם מדובר בבית קפה או מסעדה.
אז הנה התשובה שלי: הוא די מוצלח בתור שניהם. במהלך הדרך הארוכה הוא צבר לעצמו קרדיט וסועדים מרוצים שלמרבה המזל מונעים ממנו עתיד שחור ומאפשרים לו להיות כל מה שהוא רוצה.
קפה נואר, רחוב אחד העם 43, תל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם