אלימות. מה השאלה?
תחנות חייו השגרתיות של אדם נורמטיבי: חיתוך איבר מינו, נטישה בגן הילדים, הורים מסוכסכים בבית, מנגל בחגים, הטרדות מיניות לעת התבגרותו (אם מינו נקבה) ובסוף הדרך צבא ההגנה. זיו ארדמן סבור שהאלימות היא כל דבר פרט לתעלומה
בימים אלה, כך מספרים, מתגברת האלימות. על כן עלינו לעשות בדק בית ולגלות את סיבות האלימות, כדי שנוכל לחסל אותן. מבחינה רוחנית, הבדיקה הנדרשת כרוכה בהתבוננות פנימית. בהתבוננות בתכנים הפנימיים שבאדם, ובקשר שלהם אל המציאות.
האלימות נובעת מהמיינד, מתפיסות ומחשבות של האדם. כדי להגיע לשורשי האלימות, טוב נעשה אם ננסה להבין כיצד מתפתחות תפיסות ומחשבות אלה, ובאיזה שלב, ואצל איזה אדם, מתגנבת אליהן האלימות. אם נמצא את מקור האלימות שבמיינד, ודאי נוכל גם לחסלו ביעילות.
האדם נולד ללא מיינד. בימיו הראשונים לא עוברת שום מחשבה בראשו, פשוט משום שאין לו עדיין שפה לחשוב בה. הוא מתבונן, כתינוק, בצורות שסביבו, שומע את הקולות, הוא ישן ומתעורר, והכל לו כחלום. אין בו אלימות, כי אין בו מחשבת אני. ואם אין סיפור של "אני", אין גם מי שירצה להיות אלים.
כעבור שמונה ימים עוברת על האדם חסר האלימות חוויה חדשה. אמו, אותה דמות חמימה, נעימה וחסרת שם, מוסרת אותו לשעה קלה לידי איש גדול עם זקן. איש זה חושף את איבר מינו של האדם, שולף סכין חדה, חותך חתיכה מבשרו ומוצץ טיפה מדמו. זוהי המסורת, אין זו אלימות.
שנה או שנתיים חולפות, והמיינד מתחיל להתמלא במושגים. האדם יודע כבר להגיד: "זה אני", "זה אתה", "אני רוצה". אך עדיין הוא תמים, רך, פתוח ומחייך, וחסר אלימות. אז לוקח אותו האיש הגדול ששמו "אבא" אל גן הילדים, שם הוא משאיר אותו לבדו. האדם בוכה וזועק. הוא רוצה לחזור לביתו, לאמו, אבל אשה גדולה בשם גננת עוזרת לאבא להשאירו בגן, שם הוא ייאלץ לבלות את רוב ימיו, מ-8 בבוקר ועד 4 אחר הצהריים, בין אם ירצה ובין אם יימחה. אם ירצה האדם לרוץ, לצעוק, להביע את כאבו או מחאתו, הוא לא יישמע. הוא ייענש בהרחקה, בצעקה או במבט. זהו החינוך, אין זו אלימות.
בגן הילדים ילמד האדם גם לחגוג. הוא יחגוג את חג הפורים, בו הרגו בני ישראל 75 אלף פרסים ותלו עשרה ילדים על עץ כנקמה על המזימה נגדם, ואז יחגוג את חג החירות, בו הרג האל ילד בכור של כל אמא
בשעותיו המעטות בבית הוריו, יראה האדם את האישה הגדולה הקרויה אמא ואת האיש הגדול הקרוי אבא, כאשר הם צועקים זה על זה, רוטנים, או שותקים שתיקות מפחידות. לעתים, כשתפרוץ בו שובבות, ינחיתו עליו האנשים הגדולים מכה. לעתים יצעקו עליו בגנותו. זוהי המשפחה, אין זו אלימות.
לאחר שיתרגל האדם לחינוכו בגן הילדים, יילקח משם בגיל 6 אל בית הספר. האדם כבר מבין שפה היטב, ויוסבר לו שעליו לשבת כעת על כסא פלסטיק ולא לזוז ממנו, כך 5 או 7 שעות במשך 12 שנה, וכי אם לא יעשה כך, ייענש. בבית הספר ילמד האדם מקצועות חשובים. בתנ"ך הוא ילמד כיצד נענש במוות בחור בשם אונן כי שפך את זרעו לשווא, וכיצד שחט אליהו החכם, ההוא מחג החירות, את נביאי הבעל על שפת הנחל. בהיסטוריה ילמד כיצד הרגו היוונים את המכבים, הספרטנים את הפרסים, ההונים את הרומים, האמריקאים את היפנים, והגרמנים את כולם. זוהי ההשכלה, אין זו אלימות.
בחופשתו מבית הספר ייצא האדם עם משפחתו לטבע, הטבע שהוא כה אוהב ושפותח את לבו. שם יעשו בני המשפחה על האש. הם יניחו נתחים מדממים על גחלים, וכשישאל האדם: מה זה? יגידו זה היה עגל, זו היתה פרגית, ככה זה, בדיוק כמו בטבע. על בתי המטבחיים הגדולים שבהם משליכים את האפרוחים הזהובים וצורבים את מקוריהם, קורעים את העגל מאמו ומותירים אותו לדמם ולחרחר, לא ישמע האדם. הוא יבלע את הנתח המדמם בשתיקה. זהו הנופש, אין זו אלימות.
אז יגיע האדם אל גיל ההתבגרות. אם מינו נקבה, ייגע בו אדם ממין זכר ללא רשות, יציץ או ילטף בלילות, ישרוק או יחשוף בימים, יתמרן או יאיים, ישחד או ינצל. זוהי המיניות, אין זו אלימות.
בהגיעו אל הבגרות, מחשבתו של האדם כבר בשלה ומפותחת. הוא יודע הרבה על עולמו ועל בני האדם, והוא מבחין בין טוב לרע. בתיבת הדואר הוא ימצא מכתב, המודיע לו כי עליו ללכת אל הצבא, שם עליו להרוג אם תוטל עליו פקודה, או להיהרג אם ימצאו בכך צורך. בינתיים יהיה עליו למלא אחר פקודות, לנקות את בתי השימוש, לפרוץ לבתי משפחות, לירות באוויר או לירות לכיוון הרגליים, שאם לא כן יגונה וייענש בחומרה. זהו ביטחון, אין זו אלימות.
בהשתחררו מן הצבא מסיים האדם את חובותיו, והוא יכול לצאת אל חייו ולהיות אזרח חופשי במדינתו, בעל מקצוע ובעל משפחה. הוא יכול להוליד ילד, לשמוח כשיבוא בברית אברהם אבינו, ללוותו אל גן הילדים ואז אל בית הספר, לראותו לומד, מתפתח, צומח ופורח, לשמוח באירועים בחיק המשפחה ובחיק הטבע, לחגוג בחגים ולאכול לשובע, לצפות בו בגיל ההתבגרות מלא המשובה, ואז, יום אחד, ללוות אותו בגאווה אל לשכת הגיוס.
פתחתי ואמרתי שרק בעזרת התבוננות פנימית, התבוננות במחשבותיו של האדם, נוכל להגיע לשורשי האלימות. אך הנה, למרות שסקרתי את התפתחותו של אדם נורמלי כמוני וכמוך, לא הצלחתי לגלות שום שלב שבו מתחילה האלימות לפעפע בראשו. אם כן, מהו מקור האלימות אצל אותם עשבים שוטים, שהפליאו לדקור, להכות ולרצוח בשבועות האחרונים? זו תישאר בעיננו, כנראה, תעלומה.
נא להמתין לטעינת התגובות
