אם החיים הם מסע רוחני, מהי המֶכָּה שלהם?
אנחנו עולי הרגל במסע של החיים הרוחניים. מֶכָּה שלנו היא רגע ההווה; המצפֶן שלנו הוא הלב. המודעוּת היא החרב שאיתה אנחנו מפלסים את דרכנו בסבך החיים, והמפה שמנחה אותנו היא התכוונות עמוקה לחיות חיים ערים. רקפת סנדיה בר-קמה משרטטת את קווי המתאר של המסע
תפילה. לזכות בלידה יותר טובה ברגע הבא sxc
בעוד חבריי מתלבטים בשאלה איך זה, על אף שאנחנו חילוניים, אנחנו לא מסוגלים לבטא את השם המפורש "יהוה", אני מוצאת את עצמי מתלבטת בעניין שם מפורש אחר לגמרי.
השם המפורש, זה שאין להעלותו על בדל שפתיים או להגותו בקול, הרי הוא בימינו לא אחר מאשר מר וולדמורט, אדון האופל. אלא שהדמות המעניינת באמת בסיפור היא לא וולדמורט, הרוע המוחלט, גם לא הארי פוטר המשעמם, אפילו לא פרופסור דמבלדור, הטוּב המוחלט. אלא זהו הפרופסור סנייפ המתעתע, שלעולם אין אנו בטוחים לגביו: הלנו הוא או לצרינו? שבאישיותו המסוכסכת משקף את אישיותנו שלנו על כל מורכבותה והאמביוולנטיות שבה. מִשחק כוחות האור והחושך שבנפשו משקפים נאמנה את נפשנו אנו, על חלקיה המוארים ועל חלקיה האפלים. מִשחק האור והצל משטה בנו, אלא שהתעתוע נמצא עמוק בנפשותינו שלנו.
מעולם לא מצאתי עניין רב בהארי פוטר הצדקן והמתחסד, בדמבלדור החד-ממדי או בוולדמורט האלים והמגלומני. אבל סוורוס סנייפ מעורר בי תחושת הזדהות וסקרנות. לעולם אינך יודע היכן אתה עומד איתו, לעולם אינך יכול להרגיש לגמרי בטוח בו. האם ייכנע לפיתויים? האם ייפול במלכודות?
ידו של מי תהיה על העליונה – של יצר הטוב או של יצר הרע? האם יבחר סנייפ להסתפח אל כוחות האופל, על כל הפיתויים והקסמים שבהם, או יחזור בתשובה אל חיקו החמים והמשמים של הטוב? ידו של מי תהיה על העליונה בסופו של הסיפור האישי הייחודי שלנו – של המואר או של החשוך? של השואף למעלה או של הנגרר למטה? ומתי מגיע הסוף – האם עם הנפת חרמשו של קוצר-החיים, או אם לידתו ומיתתו של כל רגע ורגע? לפני כמה ימים שמעתי נאמר שהבודהיסטים מתרגלים כדי לזכות בלידה יותר טובה בחיים הבאים, ואנשי הדהרמה מתרגלים כדי לזכות בלידה יותר טובה ברגע הבא. אהבתי.
אני שוכב עם חמלה לכל הברואים
גם הבודהא, אפילו אחרי אירוע ההתעוררות הגדול שלו, המשיך לפגוש את מארה, אדון האופל – הפנימי או החיצוני – ולעמוד שוב ושוב בניסיון. אנקדוטות רבות מספרות שמארה, "The Evil One", היה לובש צורות שונות, מופיע לפני הבודהא ומנסה לפתות אותו לסור מדרך הישר. בפעם אחת כזאת הבודהא עונה לו: "ייעודי הושלם; אני חופשי מסבל. לבדי בהתבודדות, אני שוכב עם חמלה לכל הברואים." [SN 4.13]
"אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל לבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב", שר אביתר בנאי בסינגל החדש שלו. אלא שלהוותנו אין לנו ערובות ובטחונות כאלה. מי יכול להבטיח? ההכרעות שלנו כל רגע ורגע הן שקובעות אם הרגע הבא יהיה רגע טוב, ובסופם של כל הרגעים, כשהמסע האישי, הייחודי שלנו, עם הגוף הזה והתודעה הזאת – יבוא אל סופו, הכרעות רגעיות אלו גם יטו את הכף אל "סוף טוב"; כשנרקוד את הריקוד האחרון שלנו ונשיר בפעם האחרונה את השיר שלנו, הדרך בה בחרנו לחיות את
חיינו תכריע אם נחוש שיש סוף טוב למסענו.
ייסוריו של סנייפ, הפיתוי של כוחות הרשע מול הכמיהה להיטיב ולחבור אל כוחות האור, הם ייסוריה של הנפש האנושית. כוחות האופל יש להם סקס-אפיל וקסם, ומי לידינו יערוב שהאור ינצח? שמא כדאי לחבור מבעוד מועד אל מי שעתיד, אולי, לחסל את כל אויביו ובכך להציל את נפשותינו? אמנם במחיר, מחיר כואב אפילו, אבל אפשר ששווה את ההקרבה. למה לנו לנסות להיטיב, להביא מזור לעולם, לתמוך ולרפא? מדוע לטרוח לטפח נדיבות וחמלה, למה לרצות להתפתח, להשתפר, לצמוח? למה שנטרח להעביר זקנה את הכביש, אם להשתמש בדימוי שחוק? למה לתת כסף לחסר-בית ברחוב? מה יוצא לנו מזה?
אני מאמינה שזוהי כמיהתה העמוקה ביותר של הנפש האנושית: לצמוח, לגדול, להיטיב ולעזור. אני מאמינה שטבוע בנו כחותם הרצון "להגביר את הפוטנציאל של כל אדם לממש את צלם אלוהים שבו", כדבריו של הרב והסופר אברהם יצחק גרין, בספרו המופתי "בקשו פני, קראו בשמי", לפיהם קיימת בתוכנו הכמיהה לממש את טבע הבודהא שבנו, ושטבעה החשוף של התודעה – כשנשמטת מעליה כסוּת הפחדים, המאבקים והתשוקות שלנו, כשאנחנו משילים את העטיפות והמגננות – הוא נדיב, בהיר, פתוח, שקט וחומל.
סבתא טווילה ניטש, המורה האינדיאנית משבט הסנקה, אמרה שהטבע של אימא אדמה הוא צמיחה, ושהחותמת שלה נמצאת בכל אחד מאיתנו.
"הקול האלוהי שבעומק כל אחד מאיתנו קורא לנו לעצב את חיינו כעין המחשה של האלוהות. הדחף הפנימי הזה לחקות את מקור הווייתנו מעלה בנו זרימה בלתי פוסקת של אהבה, נדיבות ורוחניות," אומר גרין בספרו.
חמש דקות של אי-שפיות
בוב דילן. צריך לשרת מישהו דין קוקס ו-וואלי סנטנה, AP
כמיהתה של הנפש האנושית, והאתגר הגדול ביותר שלה, הוא לעמוד במקום שבו עומד סנייפ ולהכריע. זכות הבחירה וחובת הבחירה נתונות לנו כל רגע. האם להביע – במחשבה, בדיבור או במעשה – את הערכים הנעלים ביותר שאנו שואפים אליהם, רוצים לחיות לאורם ולחנך על פיהם את ילדינו (למי שיש)?
יהודה-איש-קריות הוא כל אחד מאיתנו, ממש כשם שקין והבל הן שתי איכויות פנימיות שמשחקות ונאבקות בתוכנו – את מי מהם נבחר לגלם בכל רגע? למי מהאיכויות לתת ביטוי? מילותיו של מהאטמה גנדי "חיי הם המסר שלי" מאתגרות אותנו לחיות, כך שחיינו יהיו המסר שלנו. במזמורי שבת מופיע פסוק מתהילים: "אֲהַלְלָה יְהוָה בְּחַיָּי" – איך לחיות כך שחיינו עצמם יהיו שיר הלל לבורא ולבריאה?
"חייכם הם תולדה של כוונותיכם כלפיהם. אם כן, מהן כוונותיכם כעת?", מקשה ניל דונלד וולש בספר שיחות עם אלוהים.
ואילו ג'יימס רדפילד מחדד בספרו הנבואה השמימית: "כל יצור אנוש, אם הוא מודע לזה ואם לאו, מבטא בחייו את דעתו איך יצור אנוש אמור לחיות".
כל שעלינו לעשות הוא להסתכל על החיים שלנו ולהקיש מתוכם מהי התפיסה הלא מודעת שלנו לגבי איך אמורים חיים להיות. החיים שלנו. הפיכת התהליך למודע עוזרת לנו להביא בחירה ולעמוד מאחורי הבחירות שלנו, אם התמונה של חיינו העכשוויים לא תואמת את איך שהיינו רוצים שהחיים שלנו ייראו. אג'אהן צ'ה, מורה מפורסם במסורת נזירי היער בתאילנד, אומר שחמש דקות ללא מודעות הן חמש דקות של אי שפיות. כשאנחנו מסתכלים עם מבט בהיר וצלול על החיים שלנו, יש לנו הזדמנות להביא אליהם מעט שפיות.
גם בוב דילן מצטרף למקהלה, בשירו האלמותי "GOTTA SERVE SOMEBODY"
you're gonna have to serve somebody, yes indeed
You're gonna have to serve somebody,
Well, it may be the devil or it may be the Lord
But you're gonna have to serve somebody.
ובתרגום חופשי:
אתה צריך לשרת מישהו
את צריכה לשרת מישהו
זה אולי יהיה השטן או אולי יהיה אלוהים
אבל אתם צריכים לשרת מישהו.
את מי אנחנו בוחרים לשרת? האם אנחנו משרתים את התשוקות וההתמכרויות שלנו? את ההרגלים השחוקים שהעלו אבק, כפי ששרה קרן פלס? את הדחפים, הפצעים והטינות שלנו? או את השאיפות הכי גבוהות, החלומות, טבע הבודהא שלנו? האם נְשַרת את השכחה או את ההיזכרות – מתוך עוצמה פנימית, מתוך מחויבות להיטיב, מתוך התבונה והחמלה הכי עמוקות שלנו? האם החיים שלנו אכן 'מבטאים את דעתנו לגבי איך יצור אנוש אמור לחיות'?
זהו גן העדן
הקומדיה האלוהית, דנטה. אלה ששירתו רק את עצמם ארכיון
ברדתו אל הגיהינום בקומדיה האלוהית, פוגש בכניסה המשורר והפילוסוף דנטה את הנשמות המתייסרות של אלה "ששירתו לא את האל ולא את השטן, אלא רק את עצמם". "ירידה זו אל תהומות נפשו היא המסע של כל עולה רגל", טוען שלדון קופ בספר "אם תפגוש את הבודהא בדרך הרוג אותו".
והוא מוסיף: " זהו חוק התגמול הסמלי, החוק הבלתי משתנה של הגיהינום. העונש כבר מגולם בכל חטא. הוא מופנה חזרה אל החוטא, וגורם לו סבל באופן שהוא למעשה הביא על עצמו. אורח החיים שלנו, החוויות של נשמותינו החוטאות, הם כשלעצמם עדיין הגיהינום היחיד שלנו".
אנחנו עולי הרגל במסע של החיים הרוחניים. מֶכָּה שלנו היא רגע ההווה; תרמילנו מלא במיומנויות שפיתחנו, במורים שפגשנו, בתובנות שקיבלנו; המצפֶן שלנו הוא הלב. המודעוּת היא החרב שאיתה אנחנו מפלסים את דרכנו בסבך החיים. המפה שמנחה אותנו היא התכוונות העמוקה לחיות חיים ערים.
סיפור זן שאני מאוד אוהבת מספר על סמוראי שבא אל מאסטר וביקש ממנו ללמד אותו על גן עדן וגיהינום. המאסטר הישיש הביט בו בזלזול ואמר: "איך מעז רוצח כמוך לבוא אלי ולבקש ללמוד אצלי?" הסמוראי התמלא חימה, שלף את חרבו מנדנה ועמד להוריד אותה על ראש המורה. בעוד החרב באוויר, נשמעו מילותיו השלוות של המאסטר: "זהו, אדוני, הגיהינום". בבת אחת נפלה הבנה גדולה על הסמוראי. חרבו נשמטה מידו, ותחושת הכרת תודה עצומה מלאה את לבו. הוא צנח על ברכיו לפני המאסטר. "וזהו", המשיך המאסטר בשלווה, "גן העדן".
נא להמתין לטעינת התגובות
