רוצחים מלידה: ד"ר טובי בראונינג על חינוך לאלימות שמתחיל מגיל ינקות
האמת הנוראה היא שאנחנו מכורים לאלימות, וההכחשה שלנו מאפשרת הן לאלימות והן לעמידות שלנו מולה להמשיך לגאות. קל לנו יותר להודות בחלקים שבנו שמזועזעים מההרס מאשר באלה המוקסמים ממנו, וכמו בכל התמכרות, ההכחשה שלנו מונעת את הריפוי
הדברים שאביא כאן אינם קלים. זינוק שיעורי האלימות בקרבנו היה צפוי לחלוטין - הכתובת הייתה על הקיר זמן רב. יותר ויותר אנחנו שומעים בימים אלה את הקריאה ל"חינוך הנוער" וסמכויות שונות שוב מפנות אצבע מאשימה אל ההורים, אך בואו נחתוך ללב הדברים. מה חשבנו? שנקנה לילדינו משחקי מחשב רוויי דם, במשיכת הכתפיים הרגילה, "נו, כל הילדים אוהבים את זה!"? ושלא יהיה לזה מחיר? שסרטי ערפדים, סרטים של טרנטינו וסרטים כמו "הסנדק" יקבלו אוסקר וגם לזה לא יהיה מחיר?
מבקר קולנוע שפוי, שסקר סרט אחד מני רבים העוסק בהתנקשות, דיווח כי השפעתו על הקהל הייתה בלתי נסבלת. האולם היה גדוש בבני עשרה, הוא כתב, והיה ניתן לחוש באוויר את הערצתם למתנקש ואת הרושם הברור שהם קיבלו, שכדאי לשאוף לקריירה מכובדת כשלו.
בשנים האחרונות גדל מספר ספרי האימה המיועדים לשוק הצעיר. משחקי מחשב לילדים בעלי שמות כגון "שדים צורחים", "מפלצות-על", "שליחות קטלנית" ו"אלוף האופל" כבר נחשבים רפים מדי.
האם באמת חשבנו שילדינו בוגרים מספיק להבדיל בין מציאות ל"הוליווד" כזה או אחר? לא היינו הוגנים כלפיהם. די להיתממות. עשור אחר עשור אנו טומנים ראשינו בחול בעוד רף האלימות עולה. שנה אחר שנה האדרנו את הכוחנות. ניתן לפגוש את האֲדרת הכוחנות, ההרס והמוות בשירים, בדימויי וידאו, בטלוויזיה ובקולנוע. רוב הסרטים על שמותיהם ה"קטלניים" בעשורים האחרונים חושפים את התעסקותנו הגוברת עם מוות וחורבן. אותם מוטיבים נלעסים שוב ושוב. האדֶרֶת משתנה מדי פעם, אולם המוטיב הנאמן של רצח-אימה-מוות-הרס נטחן ללא הרף.
המאגר המפואר של סרטי האימה והאלימות יכול להתקיים רק בעזרת ציבור צמא דם. כמה חולים ודואבים הפכנו. צימאון בלתי נדלה שכזה לתיאורי רצח, התעללות ואכזריות יכול לנבוע רק מתוך כאב ואלימות פנימיים, המחפשים מוצא בדימויים הקשים. בחברה כשלנו, הצריכה ללמוד מחדש רגישות ורגש, קיימת מעין תחרות סמויה בקרב צעירים ומבוגרים, הנקראת (שלא בקול) "מי שמצליח לצפות ביותר זוועות בלי להרגיש דבר, מנצח". כך מפסידים כולנו. באם איננו משועממים עד דמע? עדיין הטירוף נמכר היטב. הביקוש למלחמה ולשנאה גדול מתמיד.
בעוד שבעבר היו הדמויות הביריוניות זכריות, הרי שעם הזמן זכינו לראות יותר ויותר שחקניות לוקחות חלק בבריונות ובאלימות - בועטות, מכות, מתעללות, רוצחות בסדרתיות ויורות בזרבובית המתכת שקיבלו - לצד הגברים. הגיבורות החמושות הללו הציתו בנשים רבות הערצה חדשה לנשק, שגררה הצפה של נשים במטווחים ובחוגי ירייה.
ככל שהמסכים הקטנים והגדולים פולטים זעם ופחד, יותר מכל רגש אנושי אחר, כך הם מנציחים את הכעסים והפחדים בתודעה הקולקטיבית שלנו. אפילו דימויי הווידיאו של המוזיקה היום ספוגים בהרסנות שמרשימה את נפש הנוער. אלה המגִנים על התיאורים האלימים בשם חופש הביטוי טוענים שמוזיקה וסרטים אינם משפיעים על אנשים לבצע מעשי אלימות. בעולם מושלם זו הייתה יכולה להיות אמת, אולם במצבנו הקיצוני אין זה קשה להטות את המאזניים המעוותים עם כל "סיוע" קל. כשערוצי התקשורת רוויים בכל דימוי הרג והשחתה עקוב מדם שניתן להעלות על הדעת - דימויים המטפטפים יום אחר יום לתודעת הציבור ומתגנבים לילה אחר לילה אל הלא-מודע - אין אחד מאיתנו שאינו מושפע.
האמת הנוראה היא שאנחנו מכורים לאלימות, וההכחשה שלנו מאפשרת הן לאלימות והן לקהות ולעמידות שלנו מולה להמשיך לגאות. קל לנו יותר להודות בחלקים שבנו המזועזעים מההרס מאשר באלה המוקסמים ממנו, וכמו בכל התמכרות, ההכחשה שלנו מונעת את הריפוי.
אלימות במדיה משפיעה על כולנו. היא לא בהכרח תתבטא בשכפול המראות שראינו אנו או ילדינו, אך אין זה אומר שנפשותינו אינן מושפעות עמוקות – ונפש פגועה תבטא את האלימות שבה בדרך זו או אחרת. אף אחד מאיתנו או מילדינו אינו יכול לדלג על הרשמים השליליים המסתננים אל התודעה הכללית. את/ה יכולים שלא לצפות בטלוויזיה כל חייך, אולם אינך יכול שלא להיות מושפע ממסריה, שכן הם משדרים לסביבתך, לחברה ולעולם שבו אתה חי.
מסך הטלוויזיה לבדו מפיץ אלימות שלא ניתן להתעלם ממנה. אם אין מדובר בקרב אקדחים מייגע, פיצוצים או התעללויות, הרי שאופנת הסדרות מבתי החולים ומחדרי המיון מציפה אותנו בגופות מרוטשות לבידורנו. בין לבין מדווחות מהדורות החדשות על כל אירוע אלים שמתרחש ברחבי תבל, מעניקות לכל מבַצע עברה פרסום חינם.
מדי ערב מתאספים בני האדם הנאורים סביב מקלט הטלוויזיה, בעודם לועסים את את ארוחת הערב שלהם ובולעים אותה כעיסה אחת עם הרציחות והדמים, כשהזעזוע והרגישות, שפעם אפיינו את אנושיותם, פינו זה מכבר את מקומם לקהות חושים. מציאות שכזו מצריכה בדחיפות הגדרה מחודשת של "מחלת נפש"'. "ערב שלם של רצח, להנאתכם!" מכריז בהתלהבות הקריין בטלוויזיה; "שבו ותיהנו משני סרטי רצח בזה אחר זה!" משתלהב קריין בערוץ השכן; ובאחרונה
אפילו הצלילים (נסו להקשיב למקלט בלי להתבונן בו!) העולים ממיליוני המַקלטים על פני כדור הארץ – צרחות הזוועה, קולות הנפץ, המוזיקה המבשרת רעות, פרסומי המותחן הבא ("אף אחד כבר לא בטוח כשהרוצח הסדרתי מעבר לפינה!") – כל אלה מתכנתים את החרדה, הפחדים והאלימות בתינוקות, במבוגרים ואף בחיות מחמד.
צמחים, חיות, בני אדם, מערכות יחסים – כולם גוועים בהיעדר תזונה בריאה וסדירה. ידוע לכול שכאשר אנחנו מאכילים את הגוף בג'אנק-פוד דרך קבע, אנחנו מערערים את בריאותו. העיקרון זהה בנפש – נפש הפרט או נפש החברה. איכות מזון ירודה המאביסה את הנפש, תגרום חולי ותמנע את מימוש הפוטנציאל המירבי שלה. כאשר המוות הוא המזון העיקרי הזמין מכל עבר, החיים גוועים; הכאב והקשיים מתגברים וחרדה, מתחים ומחלות הופכים למציאות יומית. אילו הזנו את הנפש האנושית בדימויים ובמסרים של החיים במקום של המוות, היינו יוצרים עולם שונה. אנחנו מכירים את התחושה המרוממת שחשים לאחר צפייה בסרט מלא השראה, המביא עמו שמחה ותקווה. אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו איזו מציאות היה באפשרותנו ליצור, אילו פגשנו דימויים ומסרים חיוביים ומעודדים בכל אשר פנינו, במקום כאלה המנצלים את חולשותינו, פחדינו וכעסינו.
האירוניה היא שאנחנו מסווגים את הסרטים לפי גילאים במטרה להגן על ילדינו ודואגים פן הם יראו גוף אנוש עירום או יבינו את משמעות המושג "לעשות אהבה" – כאשר "לעשות מלחמה" הם לומדים עוד קודם שהם מדברים.
ד"ר טובי בראונינג חקרה ביסודיות את נושא האלימות בחברה והיא מביאה מחקר זה במלואו בספרה "איך הפכה האישה לגבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
