הבודהא והרוצח: מתי ליבליך עם הגישה הבודהיסטית כלפי גל האלימות
אנו נוטים לפרש את החמלה שהתפישות המזרחיות מציעות כאילו היא תהפוך אותנו לסמרטוטים, וזה מפחיד אותנו. אך התשובה האפשרית היחידה היא מבט ישיר לתוך הכאב שמוביל לאלימות, מבט שבעקבותיו לא נצא ל"מלחמה באלימות" שתמשיך את מעגל השנאה
סיפור בודהיסטי עתיק מתאר כיצד הלך הבודהא, כבכל יום, לבקש אוכל בכפר. באותו יום, הכפר היה שקט מאוד ולא היתה נפש חיה ברחוב. כאשר הבודהא דפק על דלת של בית היא נפתחה לכדי חריץ, והאדם שהציץ מתוך הבית נחרד לראות את הבודהא ברחוב. הוא מייד הכניס אותו פנימה והחל להתחנן בפניו שלא ייצא לרחובות, מכיוון שהרוצח המפורסם אנגולימלה נראה לא רחוק משם.
כאן מגיע תאור פואטי של הרוצח הנורא: הוא בעל שרשרת של חלקי גופות, הוא יכול להביס ארבעים שומרים, ועוד ועוד. הבודהא יוצא בכל זאת, וממשיך את יומו כרגיל. הולך בשקט ולאט, בקשב עמוק לרגע הנוכחי. הוא שומע קול צעדי ריצה מאחוריו ויודע שהרוצח הנורא מתקרב. ואכן, הרוצח רואה את הנזיר וצועק לו: "עצור!" והבודהא ממשיך ללכת לאט, בקשב עמוק להווה. הרוצח מתקרב ואומר לו: "לא שמעת שאמרתי לך לעצור, נזיר?" הבודהא ממשיך ללכת. הרוצח עומד בדרכו וחוסם אותה. " למה אתה לא עוצר?"
הבודהא, כך מסופר, הביט ברוצח ואמר "אנגולימלה, אני כבר עצרתי מזמן. זה אתה שלא עצרת". מכאן מתאר הסיפור רצף של שיחה שבסופה הופך אנגולימלה לנזיר, ולא סתם לנזיר אלא לנזיר מוערך ביותר שמקרין שקט ועדינות עמוקה כל כך עד שקהילת הנזירים מחליטה לקרוא לו בשם "אהימסקה" מלשון "אהימסה"- אי אלימות. מובן שהיותו נזיר לא מונעת מאנשי הכפרים לגלות מי הוא ולהרביץ בו מכות נמרצות אחר כך...
האם סיפור שכזה, מתרבות אחרת, מזמן כל כך עתיק, יכול לתת לנו משהו בישראל 2009 לנוכח גל אלימות כפי שחווינו בשבועות האחרונים? יהיו אלו ביננו שיגחכו. מה הקשר בין מיתוסים שכאלה, אגדות, לבין מציאות כל כך קשה כפי שאנו חווים? מנקודת מבטה של התפיסה הבודהיסטית יש קשר. קשר שלא עושה לנו הנחות. לא מאפשר לנו להסיט מבט מתוך עצמנו ולהאשים את ה"אחר" התורן באלימות הנוראה.
כשהבודהא אומר לאנגולימלה "אני כבר עצרתי מזמן", הוא אומר לו בעצם: אני כבר פגשתי את הכאב, הזוועה, הכעס הנורא; את כוחות ההרס שבתוכי. אני כבר ראיתי לאן הם יכולים להוביל אותי. ואז עצרתי. ואז בחרתי. מתוך ידיעה שכל הדברים האלה הם בתוכי. כשהבודהא פוגש את הרוצח הנורא הוא יודע שהוא פוגש את עצמו גם.
הדרך הקלה והטבעית
לפי התפיסה הזאת, ישראל של 2009 היא ישראל הנתונה בכאב עמוק. כאב המוביל לאלימות. וכמה שזה נכון. וכמה שזה יכול לאיים על התפיסה העצמית שלנו כשאנחנו מגלים שאי אלימות מתחילה במבט כנה לתוך עצמנו.
האם הבודהא היה חלש בסיפור הזה? האם חמלה היא חולשה? האם אי-אלימות היא פסיביות? לעתים, במערב, אנו חשים שפירושה של החמלה שהתפישות המזרחיות מדברות עליה הוא שנהפוך להיות סמרטוטי רצפה. וזה מפחיד אותנו. המורים החומלים ביותר שאני פגשתי היו אנשים עזי רוח, חדי מבט ויצירתיים בפתרונות שהם מצאו לסיטואציות קשות בחיים. מבט ישיר לתוך הכאב שלנו אינו הופך אותנו לחלשים ולפאסיביים. הוא מאפשר לנו לקחת אחריות על חיינו ולבחור. לבחור לא לצאת ל"מלחמה באלימות" ולהמשיך על ידי כך את מעגל השנאה. לבחור להסכים לעצור. ורק ככה נוכל לעזור לאחרים לעצור גם.
שיר נפלא של מורה הזן טיך נהאת האן מדבר על כך שכאשר אנו מביטים פנימה, לעומק, אנו מוצאים שכולנו קשורים, שהכל נמצא בתוכנו. היופי של השיר הזה והעוצמה שלו מתגלמים בכך שאינו מסתפק בתאורים מיסטיים ופואטיים על היופי שבהכרה הזו. השיר מביא קול שאומר: בתוכי יש הכול - גם את השמחה והיופי האינסופיים של האביב, וגם את ים הכאב של האנושות והיצורים החיים כולם. הכוח להתמרה של אלימות, הכוח להפוך את הרוצח שבתוכנו ל"אהימסקה" עובר דרך ההכרה הזו:
לפחד ולקוות.
קצב הלב שלי הוא הלידה והמוות
של כל אשר חי...
... אני הילדה בת השתים-עשרה,
פליטה בסירה קטנה,
המשליכה את עצמה לים
אחרי שאנס אותה שודד ים.
ואני השודד,
לבי אינו בשל
לראות ולאהוב.
...שמחתי היא כמו אביב, כה חמימה
היא מעוררת את הפרחים לפרוח בכל העולם.
כאבי הוא כמו נהר של דמעות,
כה עצום, שהוא ממלא את ארבעת הימים.
אנא קרא לי בשמותי האמיתיים,
כדי שאוכל לשמוע את כל בכיותי וצחוקי באחת,
כדי שאוכל לראות ששמחתי וכאבי הם אחד.
אנא קרא לי בשמותי האמיתיים,
כדי שאוכל להתעורר
ודלת לבי
תוכל להשאר פתוחה,
דלת החמלה.
מתי ליבליך מלמדת פסיכולוגיה מזרח-מערב באוניברסיטת ת"א, מספקת ייעוץ לנפגעי כתות ומטפלת במשברים רוחניים. ספרה, "האדם שבקצה האגו" יצא לאחרונה בהוצאת כתר רימון.
נא להמתין לטעינת התגובות
