זה מסר שחשוב לזכור, בשעה שקל לטעות ולראות בכל רוצח ''מפלצת'' שבינה לבין התודעה שלי אין שום קשר. בשעה שקל לצעוק ''עונש מוות''!

חמלה אין פרושה להיות סמרטוט, אבל גם אין פרושה שעלינו לפעול מתוך פחד ושנאה. עלינו להרתיע את הפושעים, ולהגן על החברה, ולחנך לאי אלימות מתוך הבנה ולא מתוך כניעה של פחד

אני מאוד אוהבת את השיר של תיך נהת האן

תודה רבה לך

~סיד

הי מתי
אני מעוניין לדבר איתך על נושאים שקשורים לקו הדק שבין פסיכוזה וחוויה רוחנית.
איך ניתן ליצור איתך קשר?

כשאין חמלה. על העייף, העני, הרעב, כשלא מושיטים יד לסובל, המדינה, החברה. זו התוצאה. שנאה, הרס וחורבן.

אכן, כפי שרומזות מילות השיר שלעיל: כל אחד מאיתנו הוא עבריין אלים בפוטנציה, אך מכוחה של אותה אפשרות בדיוק - הגלומה בעצם הלידה בעולם זה - אנו יכולים להיות גם התגלמות אנושית ברוכה של חמלה ואהבה, להפוך לישות מלאכית, או אף לאדם מוגשם עלי אדמות, ז''א מושלם.
לכל אלה השואלים את עצמם ''איך לעצור את גל האלימות הגואה?'' ומציעים לעשות זאת בדרך של פעולה חיצונית, שהיא בעצמה אלימה וכל ''כוחה'' (השברירי) מתמצה בהרתעה מסוימת (שכידוע יעילה רק עד לרגע בו הכוח המרתיע אינו נוכח עוד), בה ולא בעקירת הרע מן השורש, התשובה לשאלה היא: שינוי עצמי, אישי, רק הוא יוביל לשינוי חיצוני.
על כל אדם העומד על חומרת המצב הנוכחי - בעולם בכלל ובארצינו (האלימה מאז ומתמיד) בפרט - לשקוד על טרנספורמציה עצמית (על התמרה מלאה של תודעתו), שתהפוך אותו/אותה מיצור הרודף אחר רווח, תענוגות וכבוד ושוקד על הישרדות בלבד, לישות של חמלה המוצאת את שמחתה ואושרה, כמו גם את המקור להצלחותיה בכל תחום בחייה, באהבה לזולת ולעולם.
רק עבודה על עצמינו תעזור! אין לצפות לכלום ממנגנוי השלטון והחוק (שאינם אלא השתקפות מעוותת של אופיינו אנו). עלינו להשתנות ואז
ישתנה הכל איתנו!

זהו משפט מפתח. עצרתי אומר שאני מבין שהחיים באים אלי. לא עצרת אומר שאתה רץ אחרי החיים.
אנחנו למעשה עומדים, למרות שזה נראה לנו שהגוף זז. העצמי לא זז כלל כי אין לו לאן ולמה לרוץ. כאשר אנו לא מחוברים לעצמי, אנו מחפשים משהו ''אחר'' ממה שכבר יש. לכן אנחנו בתנועה ותנועה זו כשהיא נתקלת בהתנגדות = אלימות. אבל מי שלא זז, לא ירגיש התנגדות ולא ירגיש אלימות. כי לאלימות אין מה להתבטא מול העצמי השקט.

הם קשורים לכל ההווייה שלנו שקשה לנו לקבלה באופן כה מופשט. אנו כולנו יצורים רוחניים שבחרו להשתתף בעולם פיסי זה מתוך רצון ליצור. רובנו ככולנו מסתנוורים מהיצוגים החיצוניים של עולם זה וסוברים כי חיינו הם פיזיים לחלוטין, עד שאנו מגלים כי כמה כסף ותענוגות שלא יהיו לנו - לא באמת נהיה מאושרים. תמיד תהיה לנו איזושהי ריקנות בסיסית שאינה אלא הצורך הרוחני שלנו. ולכן אם נדע לחוות את הפנימיות שלנו ולשאוב ממנה כוח ושלווה נוכל להקרין זו החוצה ורק כך להיות מאושרים. לא צריך להיות דתי או חילוני או כל הגדרה אחרת, רק לשבת כחצי שעה כל יום, לא לדבר או לחשוב אלא רק לחוות את הגוף פנימה, כל תחושה שיש היא מבורכת. באימונים רבים זה מביא לשלווה שגורמת לאהבת החיים והבריות וכך ניתן למגר האלימות, אך יותר מכך היא הופכת אותנו ליצורים שמקיימים את ישותם וגם משיגים כל מה שהם רוצים. לא מאמינים? פשוט נסו.
שיהיו אושר אהבה ושלווה לכולם.

וזה זעזע קצת את התקשורת התל אביבית. כשזה קורה בפריפריה או שכונות העוני - וזה קורה שם כל הזמן - זה לא מעורר כל כך הרבה ''זעזוע''.

כאן את מתארת אוטופיה
הבודהא קרא לאיזון, ובאותו איזון אין רק את החמלה, יש גם את המאבק ועלינו לאזן ביןשתי הרגשות.

אין ספק שהדרך ארוכה
כל כל מרגש לראות לקרוא את מה שאת כותבת