וודסטוק של הנשמות: הפסטיבל בעיני הקבלה
האחדות האנושית שחולל וודסטוק לא תוכל לחזור בעידן הזה, שבו איש אינו מאמין עוד במהפכות גדולות וגם אין ממסד ממשי להילחם בו. אבל מתחת לפני השטח רוחשת הגלובליזציה, שבכוחה ללכד את האנושות בדרך חדשה - ואולי לשם מכוונת הקבלה
"אנחנו כאן כדי ליצור עולם טוב יותר... אנשים שמספיק איכפת להם יכולים לשנות את מהלכה של ההיסטוריה..." [אבי הופמן, 1967]
בדיוק לפני 40 שנה, בשלהי הקיץ של שנת 1969, בחלל שנפער בין הדשדוש האמריקאי בווייטנאם לבין הצעד הקטן-גדול של נילס ארמסטרונג על הירח, התרחש אירוע יוצא דופן ששינה את פני העולם. או לפחות כך התכוון. זה התחיל במודעת פרסום תמימה, עליה גיטרה ויונה קטנה שבישרו על פסטיבל מוזיקה גדול שעומד בפתח.
עד מהרה התפשטה השמועה בכל רחבי אמריקה, ואלפי צעירים החלו לנהור לעיירה שכוחת אל בצפון מדינת ניו-יורק. שם, בשדות המרעה המוריקים של מקס יסגור, חוואי יהודי מבית'-אל, התרחש משהו שאף אחד, כולל מארגני הפסטיבל המקורי, לא שיער בדעתו.
מה בעצם קרה שם? במבט שטחי, לא הרבה. לא קרבות היסטוריים, לא נאומים מיוחדים, לא קורבנות או נרצחים (פרט להיפי אומלל אחד שנדרס תחת גלגליו של טרקטור ערל לב). כמה אלפי אנשים שרו יחד, רחצו עירומים במי האגם וגלשו על הבוץ הדביק שהותיר הגשם. אבל בעיקר התאחדו והפכו בדרך פלא לכדור שיער אנושי ענקי אחד, מיוזע, פראי עם ניצוץ מוזר בעיניים.
אולי זה התרחש רק משך פרק זמן קצר, אבל זה הספיק כדי להפוך את פסטיבל וודסטוק לאחד האירועים המשפיעים והחשובים במאה ה-20. מה השתנה מאז? האם וודסטוק היה רק אפיזודה נוסטלגית חולפת, או אירוע משמעותי בעל השלכות רלוונטיות גם לזמננו?
"הכל מתחבר, נשבר וחוזר, מסתבך ושוב מסתדר, בלי קשר, אין קשר..." [רמי פורטיס, "אין קשר"]
אין ספק שהיום אנו חיים בעידן פוסט-וודסטוקי מובהק. עידן מפוקח, ריאליסטי, מנוכר. עידן מופחת רומנטיקה, נטול נאיביות. הגלימה והפרח בשיער הומרו בחליפת עסקים מהודרת ובטלפון סלולארי משוכלל. איש לא מאמין עוד במהפכות גדולות, ולא ממש נשאר ממסד שאפשר להילחם בו. אבל זהו רק קטן חלק מן התמונה.
אחד התהליכים החשובים שהתפתחו במהלך העשור האחרון הוא הגלובליזציה. בני אדם, כסף וטכנולוגיה חוצים גבולות לאומיים בקצב מהיר, ומתגבשת קהילה רחבה המשולבת בשוק אחד. כולנו הופכים מחוברים זה לזה: פוליטית, כלכלית, חברתית, אקולוגית ותרבותית. מצד שני, האגו שמתעצם פועל ללא הרף כדי לנתק אותנו זה מזה, ומקשה עלינו לקבל את העובדה שאנו קשורים. ה"ביחד" הזה, שכאילו נכפה עלינו, לוחץ ומעיק וגורם לנו לנסות
למעשה, פועלים כאן בו-זמנית שני רצונות קוטביים. הראשון הוא הרצון להיות עם כולם, ואילו השני ביטויו ברצון להישאר מוגנים בחלקת האלוהים הקטנה שלנו. הקוטביות הזו חושפת צורך לחיבור אמיתי, חיבור שלא ניתן לקיים רק דרך פסטיבלים ומופעי רוק המוניים, גדולים ככל שיהיו.
פסטיבל וודסטוק הוכיח, אמנם, שכמה רבבות אנשים המצוידים באג'נדה חברתית ותרבותית חזקה יכולים לעורר עניין תקשורתי עצום, ליצור הד חברתי רחב ולפתוח אוזניים אטומות. אבל הוא גם הוכיח שכל זה לא מספיק. כדי לשנות את העולם באמת וליצור מציאות טובה יותר, עלינו להצטייד גם בהבנה עמוקה יותר של מהות הקשר בינינו. ללכת אל מאחורי הקלעים של תהליכי הגלובליזציה שעוברים על האנושות, להבין את השורש שלהם.
"אנחנו אבק של כוכבים, אנחנו מוזהבים, וחייבים להחזיר עצמנו אל הגן..." [ג'וני מיטשל, "וודסטוק"]
על פי המקובלים, כולנו היינו מקושרים פעם לנשמה כללית אחת, גוף אדיר שמורכב מאין ספור תאים שמקיימים ביניהם קשר הדדי ורציף. בשלב מסוים נשברה נשמה כללית זו לאין ספור חלקים, שהם... אנחנו. אלא שעם שבירתה איבדנו לחלוטין את התחושה שכולנו קשורים, ומאז אנחנו לא מפסיקים לחפש תחליפים לאותה תחושת שלמות שחווינו פעם. למעשה, ניתן לומר שגם פסטיבל וודסטוק הוא מעין ניסיון בלתי מודע לשחזר את אותו קשר נעלם, את אותו זיכרון ישן. אך כפי שאנו רואים, משהו בכל זאת עמד בדרך ומנע מן הניסיון הזה, כמו גם מניסיונות רבים אחרים, להחזיק מעמד לאורך זמן.
זהו האגו האנושי שרק הולך ותופח במהלך השנים, ומגיע בימינו לשיאים חדשים. האגו מוביל אותנו להישגים מעוררי השתאות, אך פוער בלבנו חלל עמוק ומחריב ביסודיות ובהצלחה כל קשר אנושי וחם שאנו מנסים לייסד. למעשה, כפי שמסבירים המקובלים, העידן הגלובלי שבו אנו חיים הוא שלב ההכנה האחרון בהתפתחותה של האנושות, שבסופו ניצבת המטרה להתאחד שוב כנשמה אחת, המגשרת על פני האגו שחוצץ בינינו.
אך איך ניתן לעשות זאת? הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", טען כי על הדאגה הבלתי פוסקת הזאת נוכל לוותר רק אם יהיו אחרים שידאגו לנו באותה דרך שאנו נדאג להם, כמו במשפחה קטנה שבה איש דואג לרעהו. למערכת היחסים החמה הזאת קוראים ערבות, ובני אדם שבונים מערכת קשרים המבוססת עליה מגלים ביניהם את הכוח שאיחד אותם פעם לנשמה אחת, תוך שהם נפתרים מהדאגה לעצמם וזוכים לחוות מציאות חדשה.
האם זה אומר שעלינו לשוב ולגלוש ביחד על הבוץ החלקלק של וודסטוק, לגדל שיער ארוך ולשיר בגרון ניחר "אנחנו נתגבר"? ממש לא. למעשה, זה גם בלתי אפשרי. האגו האנושי התנפח לרמה כזו שלא מאפשרת חיבור המבוסס רק על סיסמאות וכדורי אסיד חזקים במיוחד. הגוש האנושי של וודסטוק לא יקום עוד לתחייה, לפחות לא בצורתו הישנה. כעת נדרש מאיתנו לבנות את הקשר בינינו בצורה מודעת, מפוקחת ופנימית יותר; עלינו להוריד את המסכות ולהתחבר באמת, בלבבות.
"בעת שהאנושות תגיע למטרתה, על ידי ביאתם לדרגה השלמה באהבת זולתו, שאז יתלכדו כל גופות בני העולם לגוף אחד ולב אחד - רק אז יתגלה כל האושר המקווה לאנושות על שיא גובהו" [בעל הסולם, "החרות"].
דווקא כאן שמור לתרבות ולעולם המוזיקה במיוחד תפקיד מרכזי. מדוע? ראשית, בגלל שמוזיקה היא צורת הביטוי האמנותי הישירה והעמוקה ביותר. היא יכולה לחצות גבולות ומחסומים, לגעת בלב, לסחוף, לרגש ולחבר בין אנשים. שנית, מפני שהנטייה להתנערות ולשחרור מנורמות קיימות כבר מוטבעת בילט-אין בתוכה. המוזיקה נהפכה לפלטפורמה האמנותית הפופולרית והמצליחה ביותר של זמננו. היא זורמת בקלות דרך כל צינורות המדיה המודרניים – האינטרנט, הטלפונים הניידים, הרדיו והטלוויזיה – והיא נגישה בכל זמן ומקום, ואילו אמנים ומוזיקאים מפורסמים הם עדיין גיבורי תרבות ובעלי השפעה אדירה על דעת הקהל.
השאלה היחידה היא, כמובן, איך מתרגמים את כל זה לשינויים בפועל, בעולם האמיתי? בשלב ראשון, מתחילים לכוון את החצים למטרה הנכונה. בשנות ה-60 הייתה המחאה של המוזיקאים מכוונת בעיקר נגד הממסד על כל צורותיו. אך ככל שעובר הזמן אנחנו מבינים שהבעיה האמיתית לא נעוצה בממסד עצמו, אלא בכוח הפנימי שמפעיל ומניע אותו: הטבע האגואיסטי של האדם. החומות האמיתיות שעלינו לשבור נמצאות בינינו, בתוך לבנו.
אלו הן חומות השנאה והפירוד שקורעות אותנו זה מזה וגורמות לכל הסבל והייסורים בעולם. אין זה אומר שצריך לוותר על הרוח הלוחמנית שזורמת בעורקיו של הרוק ולתלות את הגיטרה החשמלית על קולב. להיפך, צריך להשתמש ברוח הזאת ביתר שאת ולשלוח חִצי מחאה חדשים, מחודדים וחכמים יותר, אל עבר האויב האמיתי שנמצא בתוכנו. במילים אחרות, איננו צריכים לבטל או לצמצם את האגו, אלא להשתמש בו מתוך כוונה חדשה: להשיג חיבור אמיתי ושלם עם הזולת. חיבור שיפתח בפנינו צוהר לקיום גבוה ונעלה יותר.
המוזיקה חייבת לחזור למקום שממנו היא צמחה: לבני אדם, לאנשים. להיות כלי שמחבר ומדביק אותם יחד, גורם להם להרגיש קרובים אחד לשני, באמת. אם הגיטרה והיונה, כלומר התרבות האנושית והרעיון הרוחני של הקבלה יחברו יחד, הם יוכלו לפתוח בלב האדם את תחושת החיים השלמה והנצחית. והפעם, בניגוד לעבר, יש בידינו את כל הידע, המודעות והבשלות הפנימית הדרושים כדי להצליח בכך, ולבנות בתוכנו מחדש את וודסטוק האוניברסלי, הפנימי, וודסטוק של הנשמות.
זמיר גולן הוא מוזיקאי ויוצר, סטודנט בקמפוס קבלה וחבר בלהקת הדור האחרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
