דימוי האריה כבעל חיים אמיץ, זריז וגיבור מנותק מן המציאות ונשען על מיתוסים שהגיע הזמן לרעננם. האריה עצל ומניח ברוב המקרים ללביאות לצוד את טרפה של הלהקה. הוא רוצח את גורי האריה המובס בתהליך ההשתלטות שלו על הרמון הלביאות. הוא מגרש את לביאותיו ואת גוריו מן הטרף שלא הוא צד. אם לחיות כאריה, אני ממליצה לשנות את ההמלצה ל''לחיות כלביאה'': מלכה לוחמת, חרוצה, ערנית ועצמאית.

מהרגע שנולדנו אנחנו מתחילים למות, אותי זה מלחיץ. הרבה יותר מלחיץ לחוות את המוות הידוע, הקבוע, היומיומי והמתמשך. מות שגרתי שמלווה בתחושה מתסכלת של חוסר מעש וחוסר תכלית.

תודה לך, ניר, על טקסט כה מעודד וכה מנחם. הרעונות שלך קשורים לדעתי באופן הדוק להגות האקזיסטציאליסטית, שהיא בלבי, אבל טוב להיווכח שיש גם מקורות יהודיים שעוסקים בסוגיה. המשך בפועלך המבורך!

איך משתלבים החיים הנצחיים בדברים המתוקים שאתה כותב?

חסרות לנו מאד הגימטריות שבעבר היו צצות כאן (למשל במאמר של פורים). תנו לנו קצת גימטריות לנשמה הצמאה שלנו!