יש אני. קוראים לו נשמה
רעיון תורות המזרח, לפיו העולם הזה בטעות יסודו, נראה לי, אמתי מגד, יהודי, מוטעה. אני מתרגל בודהיזם והינדואיזם מגיל 9 והחיבור אל אותה הריקות נהפך עבורי נגיש יותר ויותר. אך משהו בתוכי מסרב לטבוע בבריכה הזאת לגמרי. האם זוהי הנשמה?
האם הנשמה היא מבנה שהמיינד המציא? sxc
מדי פעם אני מזכיר כאן, במאמרים שלי, את קיומה של הנשמה. כמעט בכל פעם שאני כותב עליה, היקרה, אני מקבל מספר טוקבקים המסבירים לי שהנשמה היא רק עוד מבנה שהמיינד או האגו המציא כדי לשמר את זהותו, את קיומו. ממליצים לי לוותר על הרעיון הזה, ולהתמקד בעיקר. ומהו העיקר?
למעשה, ישנן שתי אלטרנטיבות לעיקר זה. הראשונה היא אי ההזדהות. העזיבה של כל הזדהות וההסכמה להיות עם הלא כלום. השנייה, שאינה באמת שונה כל כך, היא ההזדהות עם הברהמן. ההכרה בכך שהאטמן (האינדבידואל) הוא למעשה אחד עם הברהמן. אין בעצם כל הפרדה. באלטרנטיבה הראשונה (המועדפת על רבים מהזרמים הבודהיסטיים) בהדרגה מגלים שדבר אינו באמת ממשי; שאין אפשרות להיאחז בכלום; שהאני אינו קיים ושהעולם אינו קיים.
ישנה עזיבה של כל היאחזות וקפיצה לתוך האין, לתוך הריקות. גם באלטרנטיבה השנייה (המועדפת על רבים מהזרמים ההינדוניסטיים) ישנה עזיבה של ההזדהות עם האישיות ועם הקיום, אך היא מתרחשת לטובת הזדהות אחרת, לטובת ההזדהות עם התודעה המלאה שהיא הממשות היחידה שנמצאת מעבר לכל תופעה.
אין עולם: גרסת המזרח
שרי ניסרגדטה מהאראג'. אני הוא זה
"הממשי לא מת, הבלתי ממשי מעולם לא חי" כותב שרי ניסרגדטה מהאראג' בעוד ספר נפלא, "אני הוא זה". והוא כותב עוד בתשובה לשאלה: "אתה רואה את עצמך כמי שמצוי בתוך העולם, בעוד אני רואה את העולם כמה שמצוי בתוכי. עד כמה שזה נוגע לך, אתה נולד ומת, אך בשבילי העולם הוא זה שמופיע ונעלם". ובאותו עמוד "היכן שיש יקום תמצא גם את בן זוגו – אלוהים. אך אני מצוי מעבר לשניהם". כך מעיד על עצמו מהאראג'.
מה זה אומר? לאדם שלא התנסה בכך או שאינו מכיר כלל את הטרמינולוגיה הזו, מילים אלו יכולות להיראות כתסביך גדלות או אף כשיגעון. אך מהאראג' אינו חולה בשיגעון וגם תסביך גדלות אין לו. מהאראג' פשוט עבר מהזדהות עם האישיות להזדהות עם התודעה הבראשיתית ביותר, התודעה שקיימת מעבר לבריאה, או לפני הבריאה.
זו חוויה מיוחדת במינה להזדהות עם תודעה מלאה\ריקה זו. דבר אינו זז שם. דבר אינו מתרחש. אי אפשר לתאר זאת, כיוון שכל תיאור מחלק ושם גבולות, ובתודעה שלפני הבריאה אין כל חלוקה ואין כל גבול. ישנה רק תודעה. רק אחדות. רק ממשות.
וכך, מורים מסוימים מהמזרח ממליצים לנו לעזוב כל הזדהות, לוותר על כל רעיון, לשחרר כל היצמדות. מורים אחרים ממליצים לנו לעזוב כל הזדהות לטובת ההזדהות האחת שאכן "שווה" להזדהות עימה, ההזדהות עם הממשי. עם מה שממשי מעבר לכל מה שנברא. וכנראה אין באמת הבדל גדול כל כך בין שתי הגישות. שתיהן מובילות אל הדממה שמעבר למילים, מעבר לרעיונות. שתיהן מובילות אל הריקות שהיא בעת ובעונה אחת המלאות בכבודה ובעצמה.
אם תיגש אל אחד ממורי הזרמים הללו ותדבר איתו על נשמה, הוא יגיד לך לשחרר
גם את הרעיון הזה. הנשמה היא רק עוד רעיון שאנו נאחזים בו: רק עוד מכשול שמונע מאיתנו לגעת באמת המוחלטת. אם תשאל את אחד ממורי הזרמים הללו על ייעודך בעולם, על התפקיד שעליך למלא, על המתנה שיש לך לתת, הוא יגיד לך לשחרר גם את זה. ומה בנוגע לעזרה לאחר? מה בנוגע לנתינה? מה בנוגע לתיקון העולם?
העולם אינו קיים. הוא קיים רק בחשיבה שלנו. הוא יציר הדמיון שלנו. מי התודעה שיצרה את כל זה? זו השאלה החשובה. מי אני מעבר לכל זה? בשאלה הזו בלבד עלינו להתרכז. אך כשאנו מקשיבים למורים הגדולים הללו ולמסורות האדירות הללו מתבהרת לה אמת אחת, תפיסה אחת, הנמצאת בבסיס כמעט כל תורות המזרח: היקום הזה הוא בעצם טעות. הבריאה היא טעות. כל הקיום שלנו הוא אשליה. ואם כבר נועדנו לתפקיד כלשהו, הרי זה כדי לפזר את האשליה. לתקן את הטעות.
אלוהים, אם בכלל יש דבר כזה, ברא את העולם הזה בטעות. ועלינו מוטל לתקן את טעותו בכך שנפסיק להזדהות עימה. או בגרסה נוספת: אלוהים אינו קיים, העולם אינו קיים, הכול אשליה, והתעוררות אמיתית היא התעוררות מחלום הבלהות הזה.
הארה, או התעוררות, עבור רבים מזרמי המזרח, מלווה בדיוק בהכרה הזו. עבור המואר, היקום הולך ודוהה. כל המאבקים, כל ההתפתחויות, כל האבולוציות, כל השינויים, כל אלו מתרחקים, דוהים והופכים לנקודה קטנה בתוך ההוויה הגדולה. בתוך הממשות היחידה שבאמת קיימת. אין באמת התפתחות. אין באמת גדילה. אין באמת אפשרות לצמיחה. כשאתה נפגש במוחלט אתה מבין שההתפתחות קיימת רק ביחסי. המוחלט היה תמיד שלם.
הנשמה מתקוממת
אמתי מגד. 37 שנות תרגול צילום פרטי
אלוהים יצר אותנו ואת העולם בלתי מושלמים כדי שאנו נשלים ונתקן אותו: הוא השאיר לנו את המלאכה הזו. ברוב טובו הוא יצר עבורנו סדנה - סדנא דא ארעה (סדנת הארץ), כדי שבתוכה נוכל להתפתח, להתקדם ולתקן את עצמנו.
מדוע? כדי שנהפוך דומים לו. כדי שנוציא מתוכנו ונבטא את התכונות האלוהיות שלנו. כדי שנהפוך לחיילים בצבא השם, ואחר כך אולי גם למפקדים ולשרים. וכשנצטרף אליו בצבא השם נמשיך את המלאכה שלו. נסייע לו בהרחבת העולם הזה, כדי שעוד ועוד נשמות יוכלו לעבור דרך הסדנה הזו ולהתפתח דרכה. אלוהים, ברוב שפיעתו, נותן כאן לכולנו הזדמנות לגדול.
הרעיון שהעולם הזה בטעות יסודו נראה לי, אמתי מגד, יהודי, פשוט מוטעה. אני מתרגל תרגולים בודהיסטיים והינדוניסטים כבר 37 שנה (כן, מגיל תשע). אני רואה ברכה רבה בעמלי. החיבור אל אותה ריקות, אל אותה מלאות, שמעבר, הופך עבורי נגיש יותר ויותר. אך משהו בתוכי מסרב בכל תוקף לקפוץ קפיצת ראש לתוך הבריכה הזו ולטבוע בה לגמרי. היו שנים שכעסתי על עצמי שאינני מסכים להתמסר לגמרי. שאינני מוכן לשחרר.
אבל היום, כשאני מבין טוב יותר את ההבדל המהותי בין תפיסות המזרח לתפיסות המונותאיסטיות, אני מבין שהנשמה שלי, כן הנשמה האישית והיהודית שלי, פשוט התקוממה תמיד נגד הכניעה הטוטאלית הזאת. ובצדק: אם אסתפק בהזדהות מלאה עם אותה ריקות/מלאות שמעבר לעולם התופעות, שמעבר לבריאה, אאלץ להאמין שאכן הכול בטעות יסודו. לזאת נשמתי לא הייתה מוכנה.
יש זהב גדול ורב עבור כל מחפש יהודי בתורות המזרח, אך איננו יכולים לקחת אותן כפשוטן. אנו פשוט איננו בנויים כך. הנשמה שלנו לא הגיע לעולם הזה כדי להשתחרר ממנו. היא הגיע לעולם הזה כדי לתקן אותו ואת עצמה. אך מה זה בדיוק אומר להזדהות עם הנשמה? במה זה שונה מהזדהות עם האגו או עם האישיות ובמה זה שונה מהזדהות עם המוחלט או עם הממשי?
כל מסורת התעוררות אמיתית נותנת לנו כלים לאי הזדהות עם האגו, עם האישיות. אין זה משנה אם המסורת הזו מגיעה מהמזרח או מהמערב. אי הזדהות עם האישיות היא הכרחית. מהי אי הזדהות? הידיעה המוחלטת, החווייתית והבלתי ניתנת לערעור שאני אינני המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלי. כאשר אינני מזדהה עם כל אלה אני יודע ש"אני" האמיתי איננו הם. "אני" האמיתי הוא משהו אחר. אך מהו אותו משהו אחר? האם "אני" האמיתי הוא אותה ריקות/מלאות שדתות המזרח מדברות עליה? האם זו האופציה היחידה? האם כאשר אני מוותר על ההזדהות עם האגו, מה שנותר לי להזדהות עימו זו רק אותה אמת אוניברסלית? האם אין אמת פרטית שלי שנמצאת מעבר לאגו?
הנשמה אינה אשליה
גורדייף. זכירת העצמי
אם אני מצליח, לפחות לרגעים ספורים פה ושם, שלא להזדהות כלל עם המחשבות, עם הרגשות ועם הגוף שלי, משהו קורה. אני נפגש עם שקט. עם דממה. בדממה הזו אני יכול לטבוע. אני יכול להתמסר אליה. מה שקורה אז הוא שה"אני" האינדיבידואלי שלי נעלם, ואני הופך אחד עם הכול. אך מה קורה כשאינני טובע בתוך הדממה הזו? מה קורה כשאני נשאר נוכח בתוך הדממה הזו, כאשר אני מוצא את היציבות שלי בתוך הדממה הזו?
מה קורה כשאינני מזדהה עוד עם מחשבות ורגשות, אך אני כן מזדהה והופך לנוכחות. לנוכחות בלבד? מה קורה כאשר אני מזהה בתוכי עמוד יציב של נוכחות שקטה, חסרת מילים; עמוד של נוכחות שכמו נמצא מאחורי המחשבות שלי, מאחורי הרגשות שלי ומאחורי הגוף שלי? מהי אותה נוכחות שנמצאת שם מאחורי המחשבות, הרגשות והגוף, יציבה ושקטה?
ולמה הופכת חווית החיים שלי כאשר אני מצליח להחזיק בנוכחות הזאת יום ולילה? כאשר יום ולילה אינני קורא "אני" למחשבות ולרגשות שלי ובמקום זאת אני קורא "אני", או יותר נכון חווה את עצמי, כנוכחות הזאת שנמצאת מעבר למילים?
להחזקה של הנוכחות הזאת קרה גורדייף "זכירת עצמי". ולאיזה עצמי הוא התכוון? בוודאי לא לאישיות שלי.
נא להמתין לטעינת התגובות
