החיים מסתבכים רק כשמנסים להבין אותם ולסבך אותם

התנ"ך אינו בן 5000 שנים אלא כבן 2000 - 2500 שנים, בהערכה גסה.

מהיכן הרעיון שהעולם הזה נברא בטעות ???
אני אשמח לקבל מראי מקום שעליהם הסתמך הכותב בדרכו למסקנותיו.

ולא כי הכותב אינו עושה דרך עם עצמו, ולא כי הוא לא נאמן לעצמו.
אלא מכמה טעמים:
1. היכולת לתאר הרגשה כלשהי, כאשר מובאת בהמון מילים, קצת מטביעה את ההרגשה, ונשארים המון מילים שיוצרים לי הרגשה של מכבסת מילים. כי להבנתי מה שניסה הכותב לומר הוא שכשהוא מחובר לעצמו הרי שיש לו תחושות מסוג מסויים שהוא קורא להן נשמה. אז נהדר, ואז יש תחושה של ריקות ושל הוויה. רק לא הבנתי את הצורך לעבור בכל כך הרבה תחנות בשביל להסביר את הדבר הפשוט הזה.
2. הרגשתי היא שהכותב מפלס את דרכו ואת הבנתו באמצעות כתיבת המאמר. דהיינו, המאמר אינו בשל אלא מתאר תחושות די ראשוניות או די בסיסיות שלא עברו מספיק עיבוד כדי להעבירם לאנשים אחרים. לא יכולתי לצאת מושכלת מהמאמר כי הרגשתי שהכותב מנסה להסביר משהו בהרבה מילים, להרגשתי לפחות הניסוח עדיין בחיתוליו.
3. ישנם קביעות במאמר שאני מסתכלת עליהם בערבון מוגבל. דהיינו: "האגו הוא אשליה". האמנם ? עבור מי ? האגו בין היתר הוא מנגנון ההגנה אולי החזק ביותר של האדם, הוא יצר ההשגיות, הוא התחרותיות, הוא ההתגוננות, הוא הדחקה של כאבים ופחדים והוא משרת את האדם מאז ומעולם. בלעדיו אנחנו נטולי הגנה כמעט לגמרי (אלא אם כן ישנם אלו המסתובבים עם כנפיים לידינו והם לא צריכים להתגונן כלל). אז קביעות מסוג זה גורמות לי לחשוב שהכותב נמצא אי שם בדרך והוא מפלס דרכו אל עצמו ומשום כך משיל ממנו כל חלק אישיותי שכרגע הוא מוצא שאינו משרת אותו. בכדי לוותר על איגו יש צורך להביא מכשיר אחר לשימוש האדם וזה נעשה באמת אולי בעבודה פנימית של הרבה שנים. אם הכותב מצא את הדבר עצמו, והוא אינו זקוק לאגו יותר, זה משמח. אך מרבית בני האדם כן זקוקים לאגו. אנשים שינסו לדחוק מעליהם את האיגו ולהתנהג כאלו הצמיחו כנפיים, יכולים להפגע. אז להבנתי יש צורך לנהוג ביתר זהירות בכתיבה במאמר מסוג זה.

ולא כי הכותב אינו עושה דרך עם עצמו, ולא כי הוא לא נאמן לעצמו.
אלא מכמה טעמים:
1. היכולת לתאר הרגשה כלשהי, כאשר מובאת בהמון מילים, קצת מטביעה את ההרגשה, ונשארים המון מילים שיוצרים לי הרגשה של מכבסת מילים. כי להבנתי מה שניסה הכותב לומר הוא שכשהוא מחובר לעצמו הרי שיש לו תחושות מסוג מסויים שהוא קורא להן נשמה. אז נהדר, ואז יש תחושה של ריקות ושל הוויה. רק לא הבנתי את הצורך לעבור בכל כך הרבה תחנות בשביל להסביר את הדבר הפשוט הזה.
2. הרגשתי היא שהכותב מפלס את דרכו ואת הבנתו באמצעות כתיבת המאמר. דהיינו, המאמר אינו בשל אלא מתאר תחושות די ראשוניות או די בסיסיות שלא עברו מספיק עיבוד כדי להעבירם לאנשים אחרים. לא יכולתי לצאת מושכלת מהמאמר כי הרגשתי שהכותב מנסה להסביר משהו בהרבה מילים, להרגשתי לפחות הניסוח עדיין בחיתוליו.
3. ישנם קביעות במאמר שאני מסתכלת עליהם בערבון מוגבל. דהיינו: ''האגו הוא אשליה''. האמנם ? עבור מי ? האגו בין היתר הוא מנגנון ההגנה אולי החזק ביותר של האדם, הוא יצר ההשגיות, הוא התחרותיות, הוא ההתגוננות, הוא הדחקה של כאבים ופחדים והוא משרת את האדם מאז ומעולם. בלעדיו אנחנו נטולי הגנה כמעט לגמרי (אלא אם כן ישנם אלו המסתובבים עם כנפיים לידינו והם לא צריכים להתגונן מאדם אחר). אז קביעות מסוג זה גורמות לי לחשוב שהכותב נמצא אי שם בדרך והוא מפלס דרכו אל עצמו ומשום כך משיל ממנו כל חלק אישיותי שכרגע הוא מוצא שאינו משרת אותו. בכדי לוותר על איגו יש צורך להביא מכשיר אחר לשימוש האדם וזה נעשה באמת אולי בעבודה פנימית של הרבה שנים. אם הכותב מצא את הדבר עצמו, והוא אינו זקוק לאגו יותר, זה משמח. אך מרבית בני האדם כן זקוקים לאגו. אנשים שינסו לדחוק מעליהם את האיגו ולהתנהג כאלו הצמיחו כנפיים, יכולים להפגע. אז להבנתי יש צורך לנהוג ביתר זהירות בכתיבה במאמר מסוג זה.

ישנה אפשרות שאין כה הרבה סתירה בין הגישות.בסה''כ אנשים מתפתחים ומשנים לעיתים את נקודת ההתייחסות שלהם במהלך החיים .זה טבעי. בנושאים רוחניים לכולנו יש תיאוריות רבות , בין אם שהמצאנו או שאימצנו לעיתים אנו אפילו נלחמים על צדקתנו .אני למשל אימצתי תיאוריה פשוטה שמדברת על אבולוציה והתפתחות אישית-רוחנית. תהליך שקורה בהדרגה ואין טעם לאלץ אותו.ייתכנו שלבים מתקדמים בתהליך זה - שלא חוויתי(ואולי גם לא אחווה- וזה לא אסון גדול אם לא) , בהם חלק מהחוויות התיאורטיות המתוארות כאן כמנוגדות יהיו החוויה הממשית בזמן זה או אחר . ענווה שאני פשוט לא יודע , תחושת הודיה לדברים הקטנים כגדולים, פשטות ביומיום ופתיחות למיסתורין יכולות לסייע בדרך.

וקפיצה למסקנות על סמך חוויות ואמונות שנוח להאמין בהן
לגיטימי לעשות את זה, אך צריך לקרוא לילד בשמו.

מכיוון שכל אחד מהמצבים המתוארים הוא.. מצב, ויש מעבר בין המצבים - ההזדהות/העדפה עם אחד מהם מעידה יותר על המזדהה מאשר על ה-אמת

השמיים נשארים שמיים והעננים על צורותיהם עוברים

יש אנשים רבים במדינתנו שמעוניינים לנכס לעצמם בעלות על כל מה שקשור לאמונה והם לא אוהבים שמאפשרים לאנשים לחשוב או לבדוק את מה שהם אומרים כמו שעשית במאמר .

איך שאני מבין, הוא שביהדות, אתה מבטל את עצמך כדי להדמות לבורא (לדבוק בו) ואילו בבודהיזם אתה מבטל את עצמך כדי להפוך לאלוהים.

השאלה היותר מהותית האם מטרת ההתפתחות הרוחנית היא ניתוץ האשליה/סיום הסבל/חזרה אל המוחלט או שדווקא ''לשחק את המשחק''/לתת ביטוי למוחלט בסופי/בקיום/בחיים שלנו...

אני אישית מעדיף את מספר 2...
פשוט, המוחלט שם תמיד, תמיד היה, תמיד יהיה, אין לו ברירה, זה הקטע עם מוחלטים...לעומת זאת ביקום האשלייתי זורם הזמן הזה - כל האופציות פתוחות...
זו המתנה הכי גדולה שהמוחלט יכול לתת לעצמו/לברואיו (מופנה לבודהיסטים ויהודים לפי הסדר)...

יום טוב ותודה על הכתבה המעניינת

כל את מהתורות אוחזת בחלק בגד אחר
האחת אוחזת בכלום
השניה בנשמה
השלישית באשליה
הרבעית בטעות
החמישית בטעות יסודה.

וכולן מתקיימות זו לצד זו ואף אחת מהן לא מספקת ולא תספק פיתרון מושלם.

תפסיק לכבס!! תזרוק את הבגדים המלוכלכים ותבחר את הדרך שלך (תתפור לך חליפה לפי מידותך) הגיע הזמן להתפתח אמיתי מגד

ה''הבדלים'' שתיארת הם למראית העין בלבד, ברמה השטחית של הדברים, ובעיקר - ברמת המילים.

כשאני קורא דברים של הבודהה, כמעט כל מה שהוא מדבר עליו, תמיד, זה תיקון עצמי.
משום מה אוהבים להיטפס ל''רדיקליות'' של הטרמינולוגיה הבודהיסטית, אך היא כזו רק משום שהיא פשוט חסרת חשיבות, ובקושי זכתה להתייחסות מהבודהה.

ברמה הפרקטית, ברמה המהותית, האמיתית, כל הגישות השונות כוויכול שתיארת - זהות לחלוטין.

אתה רוצה גם לערב את גורדייף בזה?
אז את ה''שינה'' שלנו אתה יכול להחליף בקארמה שאנחנו יוצרים מחדש ללא הרף, ואת ה''זכירה עצמית'' - באי-יצירת קארמה חדשה.

לא הבנתי לגמרי היכן הדילמה שלך, האם תוכל להסביר לי ?. האם אתה טוען שהבודהיזם טוען אחרת מהיהדות ולכן אתה מהסס להרפות לתוך הבודהיזם?. בכל אופן לדעתי שניהם מכוונים לאותה מטרה והיא הכרת האל או התודעה האין סופית או האינטלגנציה האין סופית ,שהם שמות שונים לאותו ''דבר''.שניהן מציעות לך את אותה הדרך להכיר אותו ( האמת אין דרך אחרת )- ביטול עצמי. אם תתבונן ביתר בהירות וחדות כל היהדות כולה ''צועקת '' ביטול עצמי.אני מניח שההבדל העיקרי בינהן ,כפי שאני רואה זאת , שבבודהיזם שמים יותר דגש על חקירה עצמית, התבוננות פנימית ,וביהדות פחות לא בגלל שאין את הענין הזה אלא ההלכה ( עשה ולא תעשה) קיבלה מקום גבוה בסולם החיים וההלכה מבטלת חקירה עצמית או התבוננות.
ודבר נוסף שניהן לפי ראות עיני אינן דתות אלא דרכי חיים . אותם אנשים שהפכו אותן לדתות גרמו עוול לדרכי חיים אלו.

דרך כלי התפיסה שלי : השכל וחמשת החושים..
כאשר יש רק דממה , אז רואים את הפעולה, אין זה אומר שאתה אחד עם הכל, זו פרשנות. מה שמעל השכל אינו מתגלה לשכל אלא לאחר מצבי דבקות ודממה, רק שצריך שכל קודם כדי לדעת שיש מה שמעליך, אחרי זה הוא מופיע במחשבות כחידוש ורעיון. הכל רק אחד ואין באמת הבחנה בין אגו בין נשמה, הכל מעשי הבורא בנברא. האגו הוא רק זיכרון פסיכולוגי..
הנשמה מוכרת לשכל עלידי מחשבות, חופשי זה רק חופשי, בטח בהשם ועשה טוב.
נהנתי מהמאמר..

אבל תמיד היה נדמה לי שההינדואיזם די קרוב ליהדות (או לפחות ליהדות הקבלית) בנקודה זו- האטמן-בראהמן הוא מקביל, אם לא זהה, לנשמה שהיא הניצוץ האלוהי שבתוכנו.

מישהו מוכן להסביר לי?

אז ככה... אני לא מתרגל 37 שנים, אלא רק 25. אולי אנחנו פשוט משתמשים בדידקטיקה וטרמינולוגיה שונים.
ברם, לעניות דעתי, ולקטנות הבנתי את דבריך, הם אינם עולים בקנה אחד לפחות עם רוב לימודי והתנסויותי. כמו כן, שמת בקופסא אחת את כל פילוסופיות המזרח, ואפילו את כל הבודהיזם.
לפחות לחלק מהמסורות שאני מכיר ומתרגל או תרגלתי, יהיה הרבה מה לומר על דבריך.
למשל, מה שאתה קורא לו נשמה, יאמרו (ואני ביניהם) שזו פיקציה של האגו שלך, שגם הוא לא קיים, אלא הוא אוסף של שגיאות. וההתקוממות של הנשמה שאתה מתאר, היא רק פן קלאסי של האינרציה של ההתניות שמשמרות את קיומו של האגו.

נאמר ב37 התרגולים של הבודהיסטווה, שעל הבודהיסטווה תמיד תמיד לבדוק את דרכו ולחפש ולנקש מתוכו שגיאות....

ברכות

אמיתי היקר,
כתבת אכן מאמר רהוט, שנסוב בעיני יותר מכל על הקושי לישב בין שתי מע' אמונה שונות ה''יושבות'' בתת המודע מאשר על הקושי שבא מן הנסיון. אם תקרא את מאמרך תראה שה''מוחלט'' וה''יחסי'' הם שני שמות שמייצגים בינאריות שמקורה בעצם השימוש בשפה, בעוד שאם חווית בנסיונך את ה''מוחלט'' הרי שה''יחסי'' כלול בו באופן מסתורי ואינו סותר כלל. שורש הבעיה בשפה, אם כן, נעוץ בשאלה איך אתה מגדיר ''נשמה'', ולמה היא שייכת, למוחלט, ליחסי או למעין ''גשר'' המתווך בינהם.
כפי שהצביע הכותב ''אדם''(יש לי הערכה כלשהי מיהו הכותב בשם זה-ותמיהה מדוע אינו משתמש בשמו) אם מתעמקים במסורות הרוחניות מגלים שההגדרות המילוליות למהות המציאות המוחלטת יכולות להטעות מאוד ואין לי עניין וגם לא ידע לחזור ולחדד את המשמעות שמאחורי המונחים האלה.מה שחשוב בעצם הוא לשמש מדריך לעצמך ולאחרים לחויה הישירה של מציאות זו, מרגע שאתה מכיר אותה, ולפרק את מע' האמונה שמקשות על תפיסתה. חשוב בעיני פי כמה להיות משדר מודע של החוויה הישירה מאשר לכונן הסברים ובכך לעזור לאחרים לבלבל את האצבע עם ה''דבר'' שעליו היא מצביעה.
מעבר לכך עצם הדיון הזה, מצביע על כך שהחשיבה צריכה בהכרח לצמוח ולהשתחרר כדי לאפשר לא רק חוויה ישירה אלא גם תפיסה אחדותית כלשהי של המציאות. בהחלט אפשר למשל לתהות על הגדרה אמיצה וחדשה של ''נשמה'' שיכולה להיות למשל: פרספקטיבה, הולוגרמה או זוית סינגולארית של המוחלט, שצוברת נסיון עצמי בדרך להגשמתו. אך כבר בהגדרה נופלת השניות וכאמור הנסיון הישיר עדיף על הגדרות, כי בו, כאמור, אין סתירות.
הייתי מוסיף שניכרת בדבריך ההשפעה של אנאדי, שבהיותו מורה מן המסורת אדוויטה-זן הגיע למסקנה שעדיף לדבר על נשמה, ועל ''הארה'' כשלב שבו אדם חי מתוך מהותו ולא מן האישיות, אולם כאמור המובן של ''נשמה'' שאליו הוא מתיחס אינו זה המקובל בתפיסה הדתית המונותאיסטית.גם הוא הבין שהחשיבה חייבת לצמוח ולהשתחרר כדי להגיע להשגה ראויה של המציאות, שבמהותה היא הצבעה ישירה חוזרת ונשנית תוך כדי ''שידורה'' ולא הכלת תפיסה מוכנה כלשהי עליה, אולם לדעתי הוא מקל בערך המנגנונים הפסיכולוגיים (חשיבתיים ורגשיים שבתת המודע) שמגבילים את התפיסה ובסוג התרגול שנחוץ כדי לשחרר אותם.
עד כאן באהבה,
אביחי
www.avihay.net

מאמר יפה ו(כמעט) מזוקק.
כל הכבוד לך אמיתי.
משוב בונה:
לדעתי הקטנה יש בלבול או לפחות ערבוב של מספר דברים, שאם היית מוותר קצת ונשאר עם העיקר: ''אך הנשמה שלנו אינה אשליה. וכאשר אני נפרד מההזדהות עם האגו, אני יכול להתחיל להזדהות עם נשמתי ולהתחיל לפעול מתוכה.''- זה היה יותר ממקד את המסר, שקצת עמום מרוב דברים שרוצים לומר ולהקיף.
מסר זה, הנשמה שמעבר לאישיות הכוזבת, טבוע עמוק במה שאתה מכנה ''מתרגל אינדואיזם מגיל 9'' וידוע היטב וכתוב ומנותח היטב מזה דורות רבים מאד, אך הבאת זאת באופן מאד מאיר גם לעיניים כאן. כל הכבוד!

בפסקה הראשונה אתה שואל ''מהו העיקר?'' - ברגע שהתחלת לענות על השאלה כבר איבדת את התשובה.

אם היית מתעטש במקום זאת היית מבטא את האמת בצורה הרבה יותר מדוייקת.

אאאאפפפפ-צצצצ'יייי

יש נשמה אם נדבר עליה או לא,אם נחשוב עליה או לא. אנחנו פשוט טרודים מדי בכדי לשים לב. אנחנו נמשכים לנושא כי היינו רוצים לחוות זאת שוב.ממעמקי נשמתינו.להיות שלמים אנחנו עצמנו.הבעיה שזו נהפכת לבעיה.ושוב אנו טרודים. מן מעגל קונפליקטי שכזה.כנראה שהחיים לא הגיוניים.הלוואי והייתי יכול להסתפק בזה.

כתובת אתר קבוצות גורדייף ישראל
www.gurdjieffwork-movements.co.il

ותיקון – כל תיקון, אומר במאמר מוסגר, כך אני מקוה לפחות, הוא חלק מ''תיקון עולם'' ותורם גם לאחרים - שגיאה נוספת בדבריך: כתבת שמתפיסות העולם המזרחיות נובע כי העולם הוא בחזקת ''טעות'', בניגוד לתורות המונותיאיסטיות הרואות בו ''בריאה קדושה'' ואין זה כך! דתות המזרח, אם להכליל (וקיימים בהן ניואנסים רבים ושונים), נוטות לראות את העולם כ''אשלייה'', אך אשלייה אינה בשום פנים ואופן ''טעות''. אם להשתמש בטרמינולוגיה שתסבר יותר את האוזן המערבית, ניתן יהיה לומר כי דתות המזרח מדגישות כי העולם (כאוסף של פנומנים, שדינם – כדין כל חומר – כליה) הוא ''מציאות פחותה'', לעומת מה ש''מצוי'' (או נכון יותר: מה שנעדר ומכאן, ה''ריק'' הבודהיסטי) מעבר לו (ז''א מה ש''קיים'' מעל הרובד הפנומנאלי), המהווה ''מציאות נעלה''. אף תורה מזרחית אותנטית (ואת המזרח אי אפשר לסכם ולאחד, כפי שעשית, לכדי זרם מסוים בבודהיזם ועוד אחד בהינדואיזם) אינה פוסלת את העולם. להיפך, כולן מתיחסות אליו כאל ''מציאות - או אשליה, תלוי, כאמור, בזוית הראייה - הכרחית'', שיש לנוע אל מעבר לה, ממש כפי שההוגים המעמיקים באמת של היהדות מסבירים שהעולם הזה אינו אלא ''גשר צר מאוד'' לעולם אחר (מציאותי יותר), כפי שמיסטיקנים נוצרים העזו לטעון ש''אלוהים הפך אדם (ישוע) רק כדי שהאדם יהפוך לאלוהים'' (ז''א כדי שהאדם ימלט את עצמו מ''עולם'' שהוא רואה את עצמו כפוף לו ויכיר במעמדו האמיתי כ''בוראו''), או כפי שטען נביא האיסלאם (ב-ח'דית מפורסמת): ''מי שראה אותי, ראה את אלוהים'' (ז''א שמי שרואה היטב, רואה נכון, אדם פשוט, בתוך העולם הזה, יכול ''לראות'' מה שמצוי מעבר לאותו עולם).

מכיוון שהאמת היא אחת, לא יכולות להיות בה שום ''סתירות'' ובמידה והדתות השונות מביעות את האמת, אין הן שוללות זו את זו כפי שעושים לעתים קרובות מאמינים פנאטיים שלהן. סתירות, עלולות להתקיים מאידך בהסברים שניתנו לאותה אמת ע''י אנשים שלא הבינו אותה. בהנחה שאלה שהסבירו מאז ומתמיד ומסבירים את האמת בצורה קוהרנטית, היו אנשים שהגיעו אליה (אקזיסטנציאלית, לא רק תיאורטית), הרי שהם אינם יכולים ''לטעות'' לגביה. מי שכן טעה, טועה ויטעה, הם אלה המפרשים את דברי האחרונים, שנמסרו בשפה מדוברת או כתובה – והשפה, נושאת כידוע אופי אמביוולנטי וככזו, פתוחה גם לאינטרפרטציות מוטעות – ומתפרשים לפתע כנוגדים האחד את השני, בעוד שממבט סינופטי, נראה בבירור כי אין ביניהם כל הבדל.

לסיכום: אין כל בעיה להיות יהודי (או נוצרי, או מוסלמי) ולקבל את דתות המזרח במלואן ואפילו להשתמש בפרקטיקות שלהן ע''מ להגיע למטרה וליעד המשותפתים לכל דת באשר היא: המוחלט!

שא ברכה.

אמיתי,

הבאת לדיון בצורה רהוטה וברורה ''בעיה'' שרבים נתקלים בה בהיפגשם בתורות המזרח, שהם משווים - מרצון ובמודע, או מתוך הרגל ''גנטי'' כמעט, כפי שאתה מסביר את המקרה האישי שלך - לקונספטים עליהם גדלו והתחנכו מזה דורות. במילים אחרות: ה''ריקות'' הבודהיסטית, או ה''הזדהות המוחלטת עם ברהמן'' (ומדובר, כמובן, ב-'נירגונה-ברהמן', לא באל הפרסונאלי, הבורא, ה-'סגונה ברהמן' של ההינדואיזם, ז''א בקיום הטהור, ללא תכונות) מול השאיפה - הסובייקטיבית, חייבים להודות, הנובעת מן האגו הישן של המחפש הרוחני - לתיקון עצמי ע''י ''תיקון עולם''. אלא שאותה ''בעיה'' סביבה ממוקד מאמרך אינה באמת כזו!

שגיאה נפוצה במערב היא הסברה שמשמעות ה''ריקות'' הבודהיסטית היא פשוט: ''כלום'' (ה- Nihil הפילוסופי-תיאולוגי), במובן של ''חוסר כל יסוד'' (לבריאה, לעולם, לאני...). שגיאה זו בהבנת התיזה הבודיהסטית (שאגב, אינה אחידה ולפעמים, מציגה עמדות דומות דווקא למונותיאיזם הדוגמטי ביותר), היא שהביאה לעתים קרובות להאשמה חסרת-השחר (בעיקר מצד גורמים נוצריים פנאטיים) של הבודהיזם ב-''אתיאיזם''. האמת היא, שלא רק שאותה ''ריקות'', כפי שחשת בעצמך, אינה סותרת את ההינדואיזם ה''תיאיסטי'' (עם ה-'ברהמן' שלו), אלא שבניגוד לסברתך, תיאורים של האלוהות כ-''ריק'' (Vacere Deu) אפשר למצוא בשפע גם במערב, אפילו בנצרות (אצל מיסטיקן גדול כמו מייסטר אקהרט למשל). ההסבר המפשר בין ''ריקות'' ל''אלוהים'' הוא שמעבר לכל המניפסטציות הקוסמיות של האלוהות (כ-''אל הבורא'', כ''הירארכיות מלאכיות'', כ''עולם'' ולבסוף גם כ''אדם''), קיימת בהכרח תהום, המפרידה את יסודן המטא-קוסמי, חסר התכונות, מכל תיאור שיינתן לו בשפת אנוש. משום כך, מצא הבודהיזם לנכון לתאר אותו כ''ריק'' (Shunya). לצורך התקרבות, או אפילו הזדהות אינדיבידואלית עם אותו ''ריק'', פיתח אמנם הבודהיזם שיטות משלו, אלא ש''תיקון-עולם'', המוכר כל כך בדתות המערב, הוא בהחלט אחת מהן (ולראייה מפעלי צדקה בודהיסטיים גדולים, או אפילו מתן סיוע רוחני ע''י מורים ונזירים בודהיסטיים לנזקקים הרבים לו, סיוע שאינו מאטריאליסטי אמנם, אך המהווה בהחלט עבודה טרנספורמטיבית על אותו עולם, שהוגדר מבחינה פילוסופית כ''לא קיים''). במקביל, גם הסברה שה''הזדהות'' לה מטיף ההינדואיזם – בעיקר זה של הזרם הנון-דואליסטי – ''עם ברהמן בלבד'', פירושה התעלמות מן העולם, מקורה בחוסר הבנה. הדרישה לכל ''הזדהות'' באשר היא פירושה תהליך! וכל תהליך הרי מתרחש לאורך רצף של זמן, האפשרי, כידוע, רק בתוך ''עולם'' נתון. לכן, העבודה של השוחר הרוחני (מכל דת שהיא ומכל זרם שהוא) על עצמו עוברת תמיד ובהכרח בתוך העולם, גם אם תוכנה הוא – בין היתר, כאופציה (זו של ה-'ניאנה-יוגה', אך לא של ה-'קארמה-יוגה') – התרחקות הולכת וגדלה, עד להתנתקות של ממש מאותו עולם.

המשך בחלק ב' של התגובה.

שאף על פי 37 שנותיך בתרגול, אינך מבין לא הינדואיזם ולא בודהיזם, או לכל הפחות אינך מבין אותן לעומק. אבל לפני שאמשיך, אשאל אותך להבנותיך, אם לא יהיה איכפת לך להרחיב.

נתחיל בהינדואיזם: כשאתה מדבר על הינדואיזם, האם אתה מדבר על הוודות, האופנישדות, השיוואיזם הקשמירי, או שמא על הואישנווה, הסנקהיה? ואם הזכרת אחדות, האם זו האחדות מבית מדרשו של שנקרהצ'ריה או מבית מדרשן של הטנטרות השיוואיות? וכשאתה מדבר על ה"עולם", לפי איזו הגדרה של כל אחת מהמסורות שהזכרתי אתה מבין את המושג "עולם"?

נמשיך בבודהיזם: מהי בדיוק אותה "נשמה" שאת קיומה הבודהה שלל, ואיך בדיוק הוא עשה זאת?
לידיעתך: הבודהה שלל גם את תפישת ה'אין-אני'. וריקות (שוניטה), מהי בדיוק? האם היא ה'לא-כלום', כפי שכתבת, או משהו קצת אחר?

באשר למושג 'תיקון': כל העבודה הרוחנית, הן בהינדואיזם והן בבודהיזם, מתחילה לפחות בעולמם של בני-האדם. ואם אנחנו מדברים על הוודות, השיוואיזם-הקשמירי והואישנווה בהינדואיזם, הרי שבאף אחת מהן אין באמת דחייה של העולם (הזה או אחר), אלא נהפוך הוא, ישנו חיוב שלו שכן רק בעולם הזה, בעולמם של בני-האדם, אפשר לממש את רצונו של האל.

ובבודהיזם, פשוט מחקת את כל אסכולות המהאיאנה, שבראש מעייניהן היא הסיוע והעזרה
לכל היצורים המרגישים בכל העולמות, ולכן הבודהיסטוות חוזרים וחוזרות לכאן שוב ושוב, ללא הפסק.

ואם אדבר על היהדות, בסופו של דבר היעד הסופי הוא העולם-הבא, ולא העולם הזה. וכפי שהרמח"ל כותב בספרו דרך-השם, לאחר ששת-אלפים שנה העולם יחזור לתוהו וייברא מחדש.
ובנצרות ובאיסלם, היעד הסופי הוא גן-עדן, ושוב, לא העולם הזה. אם כך מה יש למונותאיסטים להלין על המוקשה של ההינדים והנירוונה של הבודהיסטים, שגם הם אינם העולם הזה, אלא היעד אליו פונים ההינדים והבודהיסטים?

תודה מראש והמשך יום נעים לך :-)