סדנאות, סטופ! איך לא נהפכתי מואר
תגיד, בני, סחתי לעצמי ביום הולדתי ה-30: לא נמאסו עליך הסדנאות, השיחות, המורים, הדרכים, הפסטיבלים? להיאבק, להשתפר, להשתנות, לנתח, לנסות להחליף את חייך במשהו יותר טוב? בני פייביש מזמן את עצמו לשיחת סוף הדרך
הכול התחיל בכך שברגע מסוים נמאס לי מהכול: מהחיים, מעצמי, מהחברים שלי, מהמשפחה שלי, מהדרך בה הלכתי, מהעולם. פשוט נמאס. בגיל 30 מצאתי את עצמי עם נסיון חיים עשיר, אבל בלי משמעות. מוקף חברים אבל מרגיש בודד, עם כלים וידע רחב, אבל בלי טיפת אושר או סיפוק. מרוב תסכול זה מה שכתבתי לעצמי ביום ההולדת ה-30:
"תגיד בני, לא נמאס לך ללכת לסדנאות, לקרוא ספרים, להקשיב לשיחות, לראות סרטים, לשאול מורים, ללכת לפסטיבלים, לנסות דרכים חדשות? לא נמאס לך לנסות להיאבק, להשתפר, להשתנות, להבין, לנתח, להחליף את חייך בחיפוש אחר משהו יותר טוב?
"מה עוד צריך לקרות כדי שתראה שזה לא עובד, כדי לראות שזה מעולם לא עבד? הרי אתה מחפש אחר עצמך ואחר משמעות בחיים שלך כבר 12 שנים. לאן הגעת? ואתה לא היחיד שמחפש אחר תשובות: כולם עושים את זה במשך אלפי שנים. לאן הם הגיעו? אולי הגיע הזמן לראות שאתה קצת תקוע?"
מיום ליום התחלתי להבין: הבעיה היא לא שאני מחפש אחר תשובות, הבעיה היא שאני מחפש. וכשהסתכלתי מסביבי ראיתי שלא רק אני מחפש: כולנו מחפשים. זה בכלל לא משנה אם אני מחפש רוחני או חומרני, אם אני מחפש סיפוקים מהירים או חוויות רוחניות – זה אותו חיפוש: אנחנו מחפשים משהו שונה ממה שנמצא. אנחנו ממלאים את ההוויה שלנו ברצון שהחיים יראו אחרת מכפי שהם ברגע זה.
אבל זה בלתי אפשרי, כי החיים הם לא מה שהייתי רוצה שהם יהיו. החיים הם מה שקורה עכשיו, וכל מה שיש לי הוא הרגע הזה. והרגע הזה, והרגע הזה. זה הדבר היחידי שאי פעם היה לי וזה כל מה שנדרש – להבין את הרגע הזה ולראות אותו בכללותו.
מאז התחיל התהליך האינסופי של הקדשת תשומת הלב למה שיש לי עכשיו: להבין ולראות את חיי ברגע הזה. עם עזרה של חברים לדרך, עם הרבה עליות ומורדות, בהדרגה התגלתה התשובה בפשטותה: בכל רגע ורגע אני נמצא, אני נוכח, אני מודע, אני קיים. אלה מילים שונות שמתארות
נשמע יותר מדי טוב, נכון? אבל זה מה שזה. האם זה אומר שהפכתי לאדם "מואר" שלובש לבן, מדבר לאט ומקרין אהבה מעיניו הבורקות והחומלות? האם זה אומר שנגמרו לי הקונפליקטים? האם הפסקתי לכעוס, לקנא, לשפוט, לרצות, להשתוקק, לכאוב, להתרגש או לשמוח?
ברור שלא. חיי המשיכו בדיוק כפי שהיו קודם, מלבד דבר אחד: החיפוש והמאמץ לנסות ולהשתנות חדל. וזה כל ההבדל: במקום להילחם, היום אני יכול להרשות לעצמי להיות בדיוק כפי שאני, עם כל היופי והכיעור שבי - ולהישאר נוכח. השינוי קטן אך ההבדל גדול, משום שאין משהו מדהים יותר בעולם מהדבר הזה; שלא לדבר על כך שזה גם חוסך הרבה כסף, זמן, נסיעות, משאבים ותסכולים מיותרים.
ובפשטות הזו חבוי הסוד הגדול מכולם: החיים הם לונה פארק אחד גדול של עצב ושמחה, של עונג וכאב – זו עובדה ואין בכך שום דבר רע, אלא אם אנחנו חושבים אחרת ומתחילים לנסות לשנות את זה, ופה מתחיל הסבל. אבל כשמפסיקים לחפש ומתחילים לזהות את מי שאנחנו כבני אדם, אנחנו יכולים פשוט להתחיל לשחק וליהנות מכל מתקני השעשועים שהחיים מעלים אותנו עליהם. ממילא זה יקרה ואף אחד לא שואל אותנו, אז כדאי להתחיל לשתף פעולה, כי אחרת זה כואב.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? אני מאד שמח שאתם שואלים. אל תדאגו, אני לא מספר לכם את זה בתור מורה רוחני (כבר "עבדתי" בזה), ואני לא מחפש תלמידים חדשים. אין לי מה למכור לכם ואני לא רוצה לשכנע אף אחד בכלום. יותר מעניין אותי לחלוק ולשתף את החוויה שלי, שאני מאמין שהיא אוניברסלית, ואולי על הדרך גם לחסוך למישהו מאמצי חיפוש מיותרים. תאמינו לי, זה לא טוב לעור הפנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
