החברה השבדית החדשה שלי: יונתן אסתרקין פעם ראשונה באיקאה
יונתן אסתרקין, פרוד טרי ומתבגר מאוחר, הרחיק עד לממלכה של איקאה כדי להגשים את כל הפנטזיות העיצוביות של אמא. כי גם סרבן עיצוב חולם פתאום על דירה מתוקתקת באלף שקל
מעולם לא היה לי. בכל הדירות שחייתי בהן אחרי בית ההורים, קרה אחד משלושה מצבים: או שגרתי עם מישהי בדירה שלה עם הרהיטים שלה, או שגרתי עם שותפים בכאלה חורים שלא עשו שום חשק לרהט אותם, או שגרתי בגפי בדירות מחולקות שבאות חדשות קומפלט עם הריהוט שלהן.
כך או כך או כך, אין לי שום רכוש גשמי שלא נכנס לטרולי. ונחשו מה? דווקא היה לי טוב ככה. ציפור דרור, חופשי ומאושר, נטול נכסים מכבידים, שיושב בבתי קפה כל היום, כי משום מה הבית לא מרגיש כמו בית. אבל, כמו שאומר אפרים קישון, מה עושה הדיבוק? חודשיים אחרי פרידה כואבת ועם לב שעדיין פחות או יותר מנופץ לחתיכות קטנות. צריך לשכור דירה. את הדירה, לא האמנתי, צריך לרהט, והפעם, לשם שינוי, הדירה די שווה ואפילו נטולת שותפים. הגיע הזמן להתבגר, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן לקנות ריהוט. אמא שלי היקרה התרגשה עד דמעות: סופסוף הבן יקיר לה מאפשר קצת לעצב לו ולא רק להתעצב לו. כל כך התרגשה אמא, שהציעה מיד להתלוות אליי לאיקאה - לקנות הכול ולשלם חצי. אז החלטנו. נוסעים ל"איקאה." בשבילי, לא תאמינו, זה ביקור ראשון.
היות ששנינו מוגבלים תחבורתית - לאמא אין רישיון ולי אין מושג איך נתנו לי רישיון - נידונה האפשרות לקחת מונית ספיישל לאיקאה מתל אביב, שעלותה בערך 130 שקל. בסופו של דבר הוחלט על מונית שירות ממסוף ארלוזורוב. בדרך חשבתי על זה שאיקאה היא סוג של תחנת ביניים
החוכמה העילאית של איקאה היא בפיצוח נפשו ומצבו הפסיכולוגי, שלא לומר פסיכוטי, של הקונה הישראלי המצוי. אחד הדברים הגאוניים בחנות, ללא ספק, הוא שכבר בהתחלה נותנים לך דברים בחינם. הישראלי אוהב דברים בחינם: תיק בד, מטר, ניירות, עפרונות. הישראלי גם כמובן מוקסם במיוחד מדברים בחינם שאפשר לקחת מאוטומטים ולא מבני אדם, כמו המכשיר שממנו יוצאים העפרונות; כי אוטומטים לא עושים לך פרצוף אם אתה לוקח עשרה עפרונות ושם בתיק. גם האפשרות לאשפז ילדים בכפייה באגף הילדים נראית חביבה על רבים מהקונים. אז הצטיידנו במטר, דפים לכתוב עליהם ועפרונות ויצאנו לדרך.
בהתחלה התגובות מסביב מסויגות. הישראלי תמיד חושד שעובדים עליו. "דופקים אותנו," "לא יכול להיות שזה כל כך זול," "זה הכול רהיטים מלגו, מנייר," “אי אפשר לסדר ככה באמת חדר," "לסבתא שלי יש בדיוק כזה - רק צריך לצבוע, לחבר מחדש ולהביא מפולין." אבל בשלב השני, העסק מתחיל להשתלט עליך. אפילו סרבן עיצוב ותיק כמוני מתחיל להישבר. למה לא? אתה שואל את עצמך, למה שלא תהיה לי דירה מעוצבת ומושקעת כמו בתצוגות פה? פתאום זה נראה אפשרי ואפילו מלהיב לעצב לעצמך דירה מתוקתקת בזול ובלי מאמץ, בדיוק כמו החדרים שמסודרים אצלם, רק בלי הספרים בשבדית על הכונניות. עד שנשברתי, דווקא עשיתי כמה שיקולי עיצוב: שולחן אוכל מתקפל שנצמד לקיר 245) שקל) עדיף משולחן אוכל גדול רגיל, כי המטבח קצת קטן וכי אני לא נוטה לארח אנשים לארוחות. ספה שנפתחת למיטה נפסלה, כי אני גם לא נוטה לארח אנשים לישיבה. לי מספיקים שני שרפרפים 59) שקל כל אחד) ולא כיסאות של ממש. שאם כבר יבוא אורח, שלא ירצה להישאר. אני לא אוהב שבאים אליי. השאר כבר היה פשוט עניין של צורך: כוננית ספרים שחורה 450) שקל,( שולחן כתיבה עם מנורת עבודה אדומה 69) שקל,( כלי מטבח (שולחן קפה שחור, 95 שקל) ואמבטיה (וילון אדום, 25 שקל) והשוס - מנורה מוכספת עומדת ב־99 שקל. הנורה, אגב, נמכרת בנפרד.
השיטה גאונית, אין ספק: רושמים את המספר הקטלוגי למוצר שרוצים, ובסוף, במחסן, מעמיסים. צריך לשים לב שכל שטות מתויגת בנפרד; לשולחן יש רגליות קטנות מפלסטיק כדי שלא יירטב מהספונג'ה? הן נמכרות בנפרד. החנות מסודרת בחוכמה לפי אותה הבנה נדירה בנפשו של הקונה הישראלי. בהתחלה הדברים הכבדים - מיטות וארונות, אחר כך כלי הבית והפיצ'פקעס למטבח ולאמבטיה. הרעיון פשוט: את הדברים הגדולים והיקרים עוד קונים בשיקול דעת, אבל את הדברים הקטנים, שכאילו לא מרגישים שעולים כסף, קונים כבר בגחמות כשנעשים עייפים, ואז ממלאים את העגלה סתם מתוך מחשבה על הקפטריה שמצפה לך בסוף המסלול. שזה, אגב, הדבר הכי חכם שהם עשו שם.
הידיעה שבסוף מגיעים לקפטריה, שבה תוכל לקבל שניצלונים וצ'יפס ב־15 שקל או צלחת חומוס ופלאפל לפי מיטב המסורת השבדית, שלא לדבר על מילת הקסם "מילוי חופשי" של קפה ושתייה קלה (זוכרים מה אמרנו קודם על האוטומטים.(? בשביל הידיעה הזאת יחצה הקונה הישראלי את החנות כולה בהליכה על הידיים, אם צריך. ואם כבר חוצים, אז גם ממלאים עגלה. כרית נוי אחת או שש? מה כבר ההבדל? מבחר כפות מרק מפלסטיק בכל צבעי הקשת? ברור שאני צריך, רק לגמור עם זה כבר ולהגיע לשניצלונים. בשלב הזה אמא מתחילה לקטר שלמה אין לה בן הומו שבאמת אכפת לו מדברים כאלה ומבדיל בין שני גוונים של עץ. "עץ," אני אומר לה, "זה בכלל לא צבע. זה צומח באות עי"ן."
האנשים שעובדים כאן הם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: נשים וגברים, שמנים ורזים, אדיבים ולא אדיבים - וכולם תמיד נורא עסוקים ורציניים. אני מעלה תיאוריה שהדברים קשורים למכשיר הקשר שיש להם על החגורה. ברגע שיש למישהו מכשיר קשר, הוא מיד חייב להחזיק אותו בפוזה מלחמתית, ולהעמיד פנים שכל צפצוף קשור למאיר דגן ולא לשידה בצבע דגן. בנוסף, המוכרים בהיכל הזה מאוד ממושמעים ומסורים. שמונה מוכרים שונים ניסו לבצע בנו סיכול ממוקד כשצילמנו בחנות. מצד אחד זה מעורר כבוד, שככה הצליחו הקרחונים השבדים לאלף את הפראים מישראל. מצד שני, קשה לא להשתחרר מהתחושה שבפקודה, העובדים ישלפו מברשות אסלה וירצחו את כולנו.
זהו, הגענו הביתה, פותחים קופסאות בשווי 1,100 שקל ומתחילים להרכיב. כוננית אחת, שלושה שולחנות, שני כיסאות, שלוש קערות, שלוש צלחות, שלוש כוסות, שלושה ספלים, סכינים, מזלגות, שטיח, מראה, פח זבל, וילון, כריך סביח, צנצנת, לוויין ספוטניק ואחד אלוהינו. ההרכבה דווקא פשוטה וקלה. הקסם של "איקאה" עובד גם פה. בתוך שלוש שעות מרכיבים הכול ומרגישים מינימום מקגייוור. מצד שני, עזרה לנו אחותי הקטנה, החיילת הקרבית שהיא באמת סוג של מקגייוור. אחרי שכולם הלכו, נשארתי לבד עם האיקאות. טוב, חברות (אני פונה לרהיטים בלשון נקבה. בכל זאת, שבדיות,( אין ברירה. פותחים דף חדש
נא להמתין לטעינת התגובות
