ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

צורחת מאושר: ג'ודי ליטני בסדנה של אמנות החיים

בלילה הופיעה לאקשמי, המורה, אצלי בחלום. את מאושרת? היא שואלת. כן, אני עונה. אני לא שומעת, את מאושרת? "כ-ן!!", אני צורחת. משה גרין, השכן, דופק בדלת ושואל אם הכול בסדר. "כן", אני לוחשת, שטופת זיעה, "אני מאושרת". ליטני מדגימה סימפטומים של אושר

 

"ג'ודי, אולי בא לך ללכת לסדנה של 'אמנות החיים'?" היה כתוב במייל מהעורכת. בגלל שאפילו ביולי-אוגוסט יש לי עדיין חשק לצבור חוויות (בתנאי שהן ממוזגות) - נכנסתי לבדוק את הסיפור באתר שלהם. פגשתי על המסך הרבה אנשים שמחים ומאושרים בטבע, מתרגלים מדיטציות בהרמוניה ובחיוך כשברקע מתעופפות יונים שעושה רושם שגם הן מרוצות.

בהמשך מתברר שהקורס מבטיח: שחרור ממתחים, יצירת שלווה ושקט נפשי, בריאות ושינה רגועה, הנאה עצמית וחידוש אנרגיית החיים, ולסיום הרמוניה ביחסים האישיים בבית ובעבודה. זה הכול! מה יכול להיות רע?

נפלא! לא תזיק לי שינה רגועה. בלילות האחרונים אני מתעוררת הרבה ומבלה את הלילה בחיפוש בחושך אחרי השלט של המיזוג. כי חם לי ואחר כך קר לי. אני מתעוררת הרוסה, וזה כמובן משפיע על ההרמוניה ביחסים שלי בבית ובעבודה. הקורס הוא ב"אורט טכניקום" בגבעתיים. העלות היא מ-1200 ש"ח עד 320 לאנשים מישובי מצוקה והגוף הוא הומניטרי בינלאומי ללא מטרת רווח.

1200 ש"ח לא הסתדר לי עם המשפט "ללא מטרת רווח", אבל אולי יש פה משהו שאני לא רואה. בערב אני מקבלת מייל. צריך להביא מזרון יוגה, כרית מדיטציה, שמיכה ובקבוק מים. ובואו לא נשכח: אנחנו ביולי, אין לי רישיון נהיגה. אני מצלצלת לדנה שהיא מומחית בגבעתיים. "ג'ודי, יש לך קו 63. תרדי בוויצמן ויש לך ללכת קצת ברגל". ברגע כבר אין לי יותר מדי אהבה לאורט טכניקום הזה, וברור לי שאני חייבת להחזיר כל יום את הציוד הביתה, כלומר להיסחב עם כל הערימה באוטובוס הלוך וחזור.

אני מעמיסה הכול בתיק פרחוני ולוקחת מונית בתקווה שיהיו שם תל אביבים עם אוטו שיוכלו להחזיר אותי. אני והמטען שלי מגיעים למקום. בחוץ כולם מקבלים פתקים עם השמות

שלהם. אני לא משלמת, אז לא הכינו לי פתק. אני נכנסת לאולם גדול. אין פינת תה וקפה, יש בעיה עם המזגנים ובדיוק עובדים על זה. הלו, הלו, מה השיפוטיות הזאת? זה רק שלוש שעות. וממתי את שותה בחום הזה תה או קפה?

פירות?! אני לא מוותרת. אנשים פה שילמו מספיק בשביל כיבוד. אני רגילה לשלם דאנה (תשלום על בסיס תרומה) במקומות עם לינה, מיזוג ואוכל צמחוני. אז לא יכלו לפזר כמה ענבים? מלון, אבטיח, איזה פירור לאורחים? אבל מה זה עינב לעומת שחרור ממתחים ושקט נפשי. תירגעי. תפסתי מקום ליד הקיר, פיזרתי את המטען והתחלתי להתבונן, כי אני פה בשביל לכתוב.

בהדרגה התמלא החדר בנשים מכל הגילים. בסוף היו שם בערך ארבעים נשים וארבעה גברים. על כל עשר נשים גבר. ככה זה במקומות רוחניים. אף גבר לא מעוניין בהנאה עצמית ובהרמוניה? עושה רושם ששידוך במקום הזה לא מוצאים (אפילו המורה מצאה את בעלה בדרך לעבודה ולא בסדנה). המזגנים מתחילים לעבוד והמורה מגיעה, לובשת חליפה לבנה מוזהבת וכפכפים על עקבים שקצת בלבלו אותי. תפסיקי!!! אני נוזפת בי. היא לא נזירה, היא הודית מערבית.

שמה בהודו לאקשמי. היא נכנסת ומתחבקת עם כל המתנדבים שבהמשך גם יהפכו למורים. היא מחייכת, שואלת כל אחד איך הוא הגיע לקורס ומי שלח אותו. יש לנו פה מקרים של יציאה לפנסיה, עקרות בית ואיך אפשר בלי כמה קואצ'ריות. ויש מורות ליוגה ומשהי שגילתה שהיא בהיריון והגיעה הישר לקורס (היא זוכה למחיאות כפיים).

אני מספרת שאני פה כדי לכתוב. לאקשמי אומרת שכדאי לי להתחייב ולא רק להתבונן. אני אומרת לה שאני אשתדל. היא מסבירה שיש חוק אחד שחייבים למלא במשך חמישה ימים, גם אלו שכותבים. זה חוק ההתנקות: אסור לשתות קפה, תה ואלכוהול (או-הו, אני אומרת לעצמי. הערב אני מוזמנת לאירוע שרק עם אלכוהול אני אצליח לעבור אותו בשלום) - ואסור לאכול בשר, דגים וביצים. הרעיון הוא להיות או לא להיות, אחרת אנחנו משוחררות מהמקום. טוב, אבל מה זה לעומת השקט הנפשי?

המורה מדברת על כוח החיוך, על כוחו של הרגע, על הילד בתוכנו - וכל הזמן מתקיים דיאלוג בינינו שהולך בערך ככה:

המורה: אתם רוצים לשיר שיר?
הקבוצה (ממלמלת): כן
המורה: אני לא שומעת? אתם רוצים?!
הקבוצה: כן...
המורה: יותר חזק
הקבוצה: כן!!!
המורה מרוצה.

זה קצת מזכיר לי את ג'ודי הילדה שבתוכי שאהבה ללכת בהצגות ילדים. למשל, כיפה אדומה: כשהזאב היה נכנס לבמה הילדים היו מגיבים ותמיד השחקן היה צועק אליהם: "אני לא שומע, יותר חזק". אני קצת במבוכה, אבל מאוד משתדלת להיות חייכנית, לא שיפוטית ולענות בקול רם על השאלות.

אחת המתנדבות מציעה שיר על נתינה שאני לא מכירה, אבל אני מצטרפת לפזמון. אנחנו מתבקשות לקום ולהסתובב, להציג את עצמנו, לאחוז ביד, להסתכל בעיניים ולהגיד "אני ג'ודי ואני אחראית עלייך". במשך חמישה ימים אנחנו אמורות להיות ערבות זו לזו. זה הרעיון. יש כאלה שמוסיפות בונוס - חיבוק. אחרי זה מתיישבים.

המורה: רוצים לשחק משחק?
הקבוצה: בסדר
המורה:לא שמעתי
הקבוצה:כן!!!
המורה מרוצה

המורה מוחאת כפים ואנחנו אמורים להצטרף אליה ולהיות איתה ברגע. אבל היא עובדת עלינו ועושה כאילו היא מוחאת. כולם צוחקים. יש משחק שדומה לכיסאות מוזיקליים, רק בלי כסאות. המורה אומרת מספר וכולנו צריכות לאחוז ידיים לפי המספר, ומי שלא מספיק יוצא מהמשחק.

המורה: ראיתם לאחרונה ילדים?
הקבוצה (בהיסוס): כן
המורה: ואתם חושבים שאתם קופצים ונהנים כמו ילדים?
הקבוצה: לא?
המורה: אני לא שומעת
הקבוצה: לא!!!
המורה מרוצה.

בסיבוב הבא כולן צורחות ומקפצות. "איזה כיף, איזה שחרור, הייתי צריכה את זה" אומרת צילה הפנסיונרית. אנחנו חוזרות לשבת ולאקשמי מלמדת אותנו מדיטציות. כולן נרגעות. יש שיעורי בית: לחזור על המדיטציה ולכתוב מה אני צריכה בשביל להיות מאושרת. ברגע זה אני צריכה למצוא טרמפ עד הבית. אנחנו מסיימות בשיר שהמורה שרה, ויש לה קול מקסים.

אני מעמיסה את המטען שמבין כבר שהוא לא יחזור לגבעתיים. אני מיציתי. אצלי הילד שבי מאוד דומיננטי. אני מאחלת לאלה שהשארתי מאחור למצוא את מה שהן מחפשות. התוצאה המובטחת נשמעת מספקת, אך הדרך מייגעת אותי. אני, כנראה, אמשיך השבוע לשתות קפה ויין, לאכול בשר וביצים ולחפש סדנא שנקראת "למצוא את הבוגר שבך".
 
בלילה  לאקשמי הופיעה אצלי בחלום. "את מאושרת?" היא שואלת. "כן", אני עונה. "אני לא שומעת, את מאושרת?" "כן" אני צורחת. משה גרין, השכן, דופק בדלת ושואל אם אני בסדר. "כן", אני עונה, שטופת זיעה. "אני מאושרת".

ואם אמא שלי הייתה בחיים היא היתה אומרת למניה: "ווס זוקסטה? מדרפן בצולן דו פילד גלט. פרזיין פרילעך אונד גליקלעך. מה את אומרת? צריך לשלם הרבה כסף כדי להיות שמחה ומאושרת.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...